עוד ועוד: שלוש אושיות תרבות נוסטלגיות

שיטוטים בנפתולי ה-VOD הם כמו תהפוכות שעוברות על הנפש בעת נדודי שינה. מדובר במעגל קסמים - כשנכנסים אליו ללא מטרה מוגדרת, כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו. יתרה מכך, קל לפעול מתוך יאוש וללחוץ על כפתור ה"סלקט", מבלי להבחין שלאנשים שבהם בחרת לצפות - בין אם זה במסגרת "'יום בחיי" של אנחל בונני או "שניים" בהשתתפות מלאני פרס - מוצמד נק-מייק, משמע, מחשבותיהם מתורגמות למילים ובוקעות מתוך הטלוויזיה שלך. וכשמחשבותיה של מלאני פרס מתורגמות למילים, החיים לא באמת ישובו להיות כפי שהיו, וגרוע יותר - מלאני לעולם לא תראה יותר יפה כמו פעם.

עם זאת, בדיקה מעמיקה בקרביי ה-VOD, מגלה שבתוך השפע הבינוני-מינוס שמציע השירות מתקיימות גם צורות אלטרנטיביות משובחות. והפעם: הכיסופים לקיץ מעוררים געגוע לארץ ישראל הישנה, לוינטלטורים ולבריכת גורדון. אתם, שהמילה נוסטלגיה לא מעוררת בכם חלחלה, או לחילופין, אסוציאציה של רפאל מירילא, קבלו שלוש אופציות חינמיות להיכרות אינטימית עם שני פזמונאים ואמרגן אחד שהלכו לעולמם, לא לפני שהותירו חותם תרבותי שיישאר כאן גם הרבה אחרינו.

פרוייקט "גיבורי תרבות", שקרא לפני שני קיצים ליוצרים דוקומנטריים בולטים לבחור אושייה תרבותית שמסקרנת אותם ולתעד אותה, לקה בפיזור ובהיעדר קוהרנטיות. עם זאת, שני סרטים תיעודים משמעותיים יצאו מהפרוייקט. הראשון, סרטו של תומר הימן "Out of Focus", על הכוריאוגרף העילאי אוהד נהרין (שמשום מה לא מוצע לצפייה בשירות כמו שאר הסרטים), והשני "עלי מוהר - שחקן נשמה", סרטו של דוד אופק על הפזמונאי עלי מוהר. אופק ("5 סיפורי אהבה", "ההרוג ה-17") הוא לטעמי הבמאי הדוקומנטרי הטוב ביותר שפועל כיום בישראל, ובחירתו בגיבור תרבות שנערץ עלי באופן אישי, עלי מוהר, הוא השידוך האופטימלי במסגרת זאת.

"עלי מוהר - שחקן נשמה" הוא לא סרט זיכרון, אלא סרט שמתמקד אך ורק בפועלו של מוהר, ולרוב גם בזמן הווה. בסרט מתועד מוהר בעודו עובד על כתיבת שיר חדש ופזמונים להצגה, אך הרגעים המלבבים ביותר לצפיה הם אלה בהם מוהר מדבר למצלמה, ובין נועם הליכותיו למילים היפות שמתנגנות מפיו, נחשפת גם אג'נדה עיקשת. ישנם עוד רגעים יפים: מפגש "הפסנתר" בין מוהר ליוני רכטר, טיול סתווי בשדרות בן גוריון וקטעים מסרט עלילתי שהסריט מוהר להנאתו בצעירותו, שאולי לא מעידים על כשרון קולנועי מבוזבז, אך כבדרך אגב (או שלא) מציגים תיעוד נדיר של תל אביב הישנה - מגן החיות ועד לחוף הים.

יש לי הרבה מה להגיד על ערוץ "הוט בידור ישראלי", אבל אסתפק בלספר שהוא אינו מבדר אותי בכלל. עם זאת, בתוך המסגרת הבעייתית, ממוקם סרט דוקומנטרי נוסף המחולק לשלושה חלקים, תחת השם "פשנל" (וזאת על אף ששם הסרט עצמו הוא "פשה". הא?). "פשה" מתחקה אחר חייו של האמרגן החשוב אברהם דשא פשנל. על אף אורכו המוגזם (למעט מקרים נדירים אין צידוק שסרט תיעודי - בפרט על פועלו של אדם - יימרח על פני יותר משעתיים), מדובר בסרט דינמי ושואב. הוא מצליח, דרך קטעי ארכיון, ראיונות עכשוויים ותיעודים נדירים, ליצור פורטרט - לא תמיד מחניף ובהחלט משכנע - של פשנל, מי שגילה את אורי זוהר, שלישיית "הגשש החיוור" ולהקת "כוורת".

הסרט מתמקד בעיקר בתרומתו המקצועית של פשנל כמכונן תרבות ומצליח לעורר רגשות אמביוולטיים כלפיו: מגלומן או גאון? מעורר חיבה או מורא? לכן מפתיע הגילוי שבמאית הסרט היא בתו, שירילי, שכן בסך הכל מדובר בסרט תיעודי מרוחק (במובן החיובי) ושזורים בו לא מעט רגעים אירוניים (כבר בסצינת הפתיחה שבה מתבקש פשנל לחייך לצלם, ולא ממש מצליח). בתום יותר ממאה ועשרים דקות של צפיה ב"פשה" קשה להאמין שהתמונה החיה שהובאה לפנינו היא של אדם שהלך לעולמו, ואותו דבר נכון גם לגבי ישראל פוליאקוב (פולי), שהוא אחד מהמרואיינים המרכזיים בסרט.

בתוך התיקייה "בהוקרה" של הטלוויזיה החינוכית, מוצעות תוכניות המציגות את פועלם של גיבורי תרבות שהלכו לעולמם, מנעמי שמר ועד עפרה חזה. ראשית, תנו לי להזהיר אתכם - לא כל התוכניות שוות צפייה. הבחירה הנכונה (במובן הנוסטלגי) תהיה בפריט "אהוד מנור". בניגוד לסרטים אחרים בתיקייה, שמנסים ליצור פסיפס של קטעי ארכיון כשברקע מתנגנים שירים נושנים, "אהוד מנור" זאת תוכנית אחת רציפה, בה לוקח מנור את ילדיו לטיול במחוזות ילדותו, מבנימינה ועד קיסריה.

התוכנית, שלפי חישוב גס צולמה בשנת 1984 - פחות או יותר לפני 24 שנה - היא תיעוד לירי ואימפרסיוניסטי (שלא במכוון, פשוט לפני עידן ה-MTV ככה נראתה הטלוויזיה) של אדם שהתפרסם והתפרנס בזכות המילים, שמהדהדות גם אחרי שמסתיימת התוכנית. למרות שהתוכנית מתקדמת בקצב של 7 קילומטר לשעה, אם צופים בה במצב רוח שלו ומהורהר, היא למעשה הנוסטלגיה בהתגלמותה.