דם סמיך מנפט

לא באמת צריך לחכות לסוף של "זה יגמר בדם" כדי לראות דם. הסרט מתחיל ברצף תאונות ואסונות, שגם אם רק בחלקן ממש רואים דם, הן מכריזות על הנושאים בהם יעסוק הסרט. האלימות הכרוכה בכניסה אל תוך האדמה, תאוות הבצע שמביאה את האדם לסכן עצמו והשאיפה האמריקאית הקולוניאליסטית לכבוש את המרחבים עליהם אמריקה מתפרשת לא רק לאורך ולרוחב, אלא גם בתנועת המצלמה למטה, פנימה.

במרכז הסרט החדש של הבמאי פול תומס אנדרסון ("לילות בוגי", "מגנוליה", "מוכה אהבה") עומד דניאל פליינויו (דניאל דיי לואיס), כורה כסף שהופך ליזם נפט בארצות הברית של תחילת המאה ה-20. המרחבים הבתוליים של אמריקה לא מעניינים אותו כמו העושר הקבור תחת האדמה. אבל יש מחיר לתאוות הבצע והכח שמניעה את הגיבור: כבר בסצינת הפתיחה, פליינויו נופל אל תוך הבור אותו הוא כורה וכמעט מאבד את חייו. בעקבות כך הוא סוחב איתו לאורך הסרט צליעה שגורמת לחיצוניות שלו להתעוות במקביל להתקדמות העלילה – תזכורת לאובדן האנושיות שהתשוקה לכסף והצלחה עלולה להביא. בתאונה נוספת בתחילת הסרט, חבר לכריה מאבד את חייו, ופליינויו מאמץ את בנו, שנשאר יתום, ומסתובב אתו בדרכים כשהוא מנצל את פני הילד התמימות וחזית המשפחה המאוחדת כדי לשכנע בעלי אדמות הססנים לתת בו אמון ולמכור לו את הרשיון לשאוב נפט מאדמותיהם.

דניאל פליינויו אולי צולע לאורך הסרט, אבל חלקלקות הלשון שלו, הכוחניות שלו, ובסוף גם הטירוף שלו, מציגים את המיתוס על סיפור ההצלחה האמריקאי באור חדש. אותו מצליחן אמריקאי הוא בעצם איש מכירות – הוא מוכר תדמית, נותן הצגה, מנצל ומחבל בסביבתו. שום דבר לא עוצר אותו, ותאוותו היחידה היא לצבור עוד ועוד רכוש ונפט, לנקום בעולם אותו הוא שונא כל כך. גם יריבו של פליינויו, הכומר המקומי אילי סאנדיי הוא שחקן, רק שבניגוד לגיבור המתבודד, הוא מכור לקהל. לאורך כל הסרט אנו רואים את סאנדיי (בגילומו המבריק של השחקן הצעיר פול דאנו, שמשחק גם את אחיו התאום פול סאנדיי, שמפציע לסצינה אחת ונעלם) מתגרה בפליינויו ומעצבן אותו.

תנועת המצלמה בסרט מעניקה עומק נוסף למרחבים הצחיחים – האינסופיים כמעט – של אמריקה. עיני הצופים נשלחות פנימה אל תוך האדמה, והמבט מקביל לשליחת היד החמדנית מטה של אותו אדם, יזם, גיבור אמריקאי שמתגרה בכוחות הטבע. אפשר לראות ב"זה יגמר בדם" סיפור על קפיטליזם, על האופן בו ההצלחה משנה אנשים; אפשר גם לראות בו פרשנות לסיפור ההצלחה האמריקאי, על המחיר שגובות היזמה והאמביציה. גדולתו של "זה יגמר בדם" היא בכך שהוא אמנם מבקר את מיתוס ההצלחה האמריקאי, אבל לא פוסל אותו, אלא מציג לראווה את יופיים המהפנט של הכוח, הכסף, הנפט.

מעגליות העלילה, הדחיסות שלה, החזרה על סצינות מהן עולים המתחים בין הדומה והשונה, ובעיקר העמדת מרכז הכובד של הסרט על מערכות יחסים זוגיות, כפולות – בין אבות ובנים ושני צמדי אחים – נותנות תחושה של חלל שהוא קלאוסטרופובי ופתוח בו זמנית. מרחב זה, שבו מתקיים הסרט, לא מסתפק בגבולותיה הפיזיים של אמריקה – על מדבריותיה ומעמקיה – אלא צובר נפח ונפך של אפוס קולנועי / ספרותי (אנדרסון התבסס על חלקים נכבדים מתוך "נפט!" – ספרו של אפטון סינקלייר מ-1927). אמריקה של "זה יגמר בדם" חורגת מגבולותיה הפיזיים וההיסטוריים למרות שקשה שלא לקשר את התאווה לנפט וכוח המניעה את הגיבור לנוכחות הצבאית של ארה"ב במזה"ת ולמלחמה הנמשכת בעירק.

השימוש של אנדרסון בסיפור התנ"כי של קין והבל הוא מעוות ומקורי לחלוטין. היריבות בין פליינויו וסאנדיי היא מעבר לצימוד הרגיל של טוב ורע: העמדת הכסף מול הכנסייה, היחיד מול הקהילה, החדש מול הישן. כל הכוחות הללו מתערבלים כאן, אבל זה לא העיקר; אנדרסון מנסה לבדוק מחדש את הקריטריונים המסורתיים של מוסר, את ההגדרות של רע וטוב, ובעיקר לחקור מה מניע אנשים לפעול. אנדרסון מביים את שחקניו כמו היו שחקני תיאטרון, ועצמתו של הסרט נובעת לטעמי מהמינוריות שמאפיינת אותו – ברוב הסצינות משתתפים לא יותר משני שחקנים. המעגליות וטשטוש הגבולות בין דם למים לנפט (וכל זה בלי להגיד אף מילה על המילקשייק) מצריכה בדיקה מחדש של סולם הערכים שלנו. דם סמיך ממים, אבל האם הוא סמיך גם מנפט, שואל אנדרסון, בסיפור שהוא לא רק על כוח וכסף אלא גם על מניפולציות, על מערכות יחסים ועל ריקון המסמנים הרגילים של דת, קהילה, ןשחיקת הערכים של כבוד ושליטה עצמית. בעולם שבו כולם שחקנים (ולכן רמאים?) – בין אם הם מנהיגי קהילה דתיים או מתעשרים מתבודדים משוגעים אין פלא שדמו של ישו הופך למים שמתגלים כשווים בסופו של דבר פחות מנפט.