האמן 17: איילת כרמי

תערוכת היחיד של איילת כרמי, "אלכסנטרופיה", מוצגת בגלריה 39 לאמנות עכשווית.

אני קוראת לדוגמנית שאותה אני מציירת "אלכסנדרה" כבר זמן רב. ביימתי אותה בכל מיני פוזות, מארון הקבורה של אלכסנדר מוקדון ומתבליטים של הפרתנון עם בדים וחרבות ומקלות. מתוך הצילומים האלה יצאתי לדרך. מכיוון שהמודלית המסוימת הזו היא ממש שחקנית עם עוצמה – העבודה עם הצילומים לאורך כמה חודשים והבריאה של הסיפור שאותו היא מייצרת עבורי הובילו אותי לקרוא לה בדמיוני "אלכסנדרה".

כשהגיע הזמן להמציא שם לתערוכה היה ברור לי שהשם שלה יהיה חלק מהשם. חשבתי על זה כאילו האלכסנדרה שלי שואלת שאלות על אוטופיה – וכך נוצרה המילה החדשה אלכסנטרופיה, בחיבור של שני הגיבורים: האלכסנדרה והאוטופיה. ויצא שהמילה מתנגנת בפה כמו שם של מחלה או מדינה.

כילידת קיבוץ אוטופיות זה לא דבר שזר לתפיסה שלי. סבי עזב משפחה אמידה ומסלול של רבי והחליט לבוא לעבוד את האדמה בישראל ולהקים חברה שוויונית. בסוף חייו הוא היה עד לקריסתו של החלום. מביתו לקחתי את הספר "קץ האוטופיה" של מרקוזה, וזה מייצג לי את סוג הקריאה והחשיבה שבתוכה גדלתי בהמשך. כתלמידה בבצלאל התאהבתי באמני המופשט האמריקאי של שנות ה-40. הם נראו לי הגברים הכי רומנטיים בעולם. פולק נראה לי כמו ג'יימס דין, רק בציור. כך התחברתי שוב לרצון לברוא אוטופיה – באמצעות הציור, ובחוסר היכולת להישאר שם. בעיני רוחי ראיתי אותם מתאבדים בתוך האוטופיה שבראו. מכאן באה השאיפה לייצר את האופציה החלופית לחיים: לחשוב שיש אופציה כזו מול שבירותו של הגוף, מול הכאן הנזיל והמציאות המאיימת שאין לנו שליטה עליה. האפשרות לייצר סאבליים (נשגב) באמנות תמיד נראתה לי נפלאה, אבל לא מאפשרת לחוות את החיים על כל מורכבותם. המושלמות, בהיותה אוטופית, מכילה את חוסר ההצלחה. כמו אקדח במערכה הראשונה – אוטופיה והתרסקותה.

יש כמה אמני עבר שאני אוהבת וחוקרת אותם לאורך זמן. לפני שנה נסעתי לברלין במשימה לראות את כל הדיררים והקספר דויד פרידריך שיש. מתוך שאלותיי וחיפושי התברר שהארכיב האומנותי פתוח לקהל ואתה יכול בתנאים מסוימים לבקש לראות עבודות של אמן, מביאים לך תיקים עם העבודות ואתה יושב ומדפדף. החוויה הייתה מדהימה ומרגשת. ישבתי בארכיב כמה שעות וחשבתי שאני לא מאמינה שזה קורה רק בזכות ששאלתי איפה אפשר לראות את הציור הזה והזה.. לקספר דויד יש רישום קטן של עץ שאני משתמשת בו כבר שנים. כל פעם אני מסתכלת עליו ויוצא לי עץ אחר. לפעמים ענק שנהפך לציור קיר, לפעמים ענף קטן שאוחזים בו. מדירר לקחתי כמה אבירים, את ההתייחסות לחלל הציור כמקום התרחשות שבו שם האמן יכול להיות תלוי על עץ ותנוחות של גוף שיכולות לספר סיפור.

אמן נוסף שמאוד השפיע עליי בתערוכה הנוכחית הוא מנטינייה, בעיקר ציור מאוד גדול שלו שמראה תהלוכה של חזרה מהקרב עם שלל אלונקות וליסטים ועליהם ציור אירועי הקרב.
כשביימתי את המודליות ביקשתי מהן להסתכל על הציור הזה ולפיו בנינו את הסצנה של התהלוכה. אמן נוסף שנוכח בתערוכה הזו הוא ג'וזף אלברס – המטפיזיות של ריבוע בתוך ריבוע. כשאני יוצאת מנקודת המוצא הזו בחלק מהעבודות, קראתי ביני לבין עצמי לסדרת העבודות – כשדירר פגש את אלברס.

אני חושבת שאני יוצאת בסדר עם שאלות של מגדר. יש גברים שמאוד מאוימים מהנשים החזקות שאני מציגה – הן נראות להם חזקות מידי. אני מספרת סיפור של מסע לא דרך קודים המזוהים בתרבות כנשיים.

העירום הוא לא עירום אירוטי, אלא קונקרטי. זאת אמירה על גוף נשי שהוא גוף חזק, וזה משהו שחשוב לי להדגיש.

כשאיילת כרמי רוצה לצחוק על עצמה, היא קוראת לפעולת הציור שלה "פטפטנית". הפעולה הפטפטנית, לפי כרמי, נובעת מפרק היד, ויש לה איכות נשית יותר – כאלה הן הנשים שמופיעות בציורים שלה, נשים שנולדו מתנועת פרק היד. הפעולה הגברית יותר בעיניה היא הג'סטה – פעולה עוצמתית שנעשית במהירות ובמקסימום אנרגיה. בתערוכה הנוכחית שלה, "אלכסנטרופיה", היא מערבבת את הנשי בגברי. נשים עירומות בתנוחות שמוכרות באמנות הקלאסית כתנוחות גבריות: לוחמות, נאבקות, מנצחות. ציורים עשירים ומלאי פרטים- ולצידם ג'סטות מיידיות וכוחניות על הקיר ועל הבד.

את היפוך התפקידים הזה אפשר לקרוא כפעולה פמיניסטית, כזאת שמעוניינת להציג העצמה נשית, ולייצג מחדש את הנשים של העולם העתיק, כמעין אפליה מתקנת. כרמי עצמה לאו דווקא רואה את הנרטיב הפמיניסטי הכללי, אלא תמונת עולם אישית: " אני אישה, ובת דמותי היא באופן טבעי גם אישה. למעשה אני מציירת את בת דמותי בעולם. אני בטוחה שאם הייתי גבר הדמות המצוירת היתה גברית ".

"אין לי בעיה עם קריאה פמיניסטית", היא מסבירה, "אבל קודם כל מדובר בבנאדם שעובר מסע, והמסע הוא מסע של זמנים".

בטקסט המתלווה לתערוכה, מצטטות כרמי ואוצרת התערוכה, טל לניר, קטע מסיפורו של בורחס "ראגאנרוק", מתוך הספר "גן השבילים המתפצלים", פנטזיה המתארת את הופעת האלים לאחר מאות שנים בהם לא נראו. ההמון אחוז הפאניקה רואה בהם איום ורוצח אותם. הבחירה בראגאנרוק אינה מקרית: סיפור שמעמת כאן ועכשיו רציונאלי, המפחד מהבלתי מוכר, עם פנטזיות אידיאליות מהעולם העתיק ומסתיים בטרגדיה מעורבת בתחושת הקלה. כרמי רואה את ההקבלה לעבודה שלה גם ביחס לעיסוק בזמנים: "אני חיה היום, בישראל, ומספרת את הסיפור שלי בעזרת בימוי של העבר. זה גם מדע בדיוני באותה מידה".

"אלכסנטרופיה" מציגה השפעות מאמנות יוונית עתיקה, רנסאנס, בארוק, ומודרניזם, וכרמי עורכת מסעות בעקבות האמנות שהיא חוקרת : "הייתי ביוון, בפרתנון, ממש במקום עצמו, ואז נסעתי ללונדון, וראיתי שם אמנות יוונית עתיקה. ראיתי את הפרתנון בעצם בלונדון. זה מעניין בהקשר של יחסי מרכז פריפריה, אבל זאת גם שאלה מוסרית". המצב בו היא פוגשת אובייקט ממשי בעזרת התווך של האמנות לא זר לה, ונראה לעיתים נכון יותר: "אני לא יוצאת לטבע. במקום לצאת – אני מתבוננת בציור של פרידריך (קספר דוד פרידריך, אמן מהאסכולה הרומנטית- מ.ו). קשה לי להיות מול הטבע באמת. אני צריכה להתעסק בו עם איזה מרחק. אי אפשר להיות בתוך הדבר הנשגב – פולוק מת שיכור, רותקו התאבד".

ב"אלסכנטרופיה" מנסה כרמי להיות לרגע קל בתוך הנשגב - "פעולה שמרגע שעשית אותה, היא יכולה רק להתקלקל. היא מושלמת" – ולייצר ג'סטה חד פעמית ומלאת כוח, "שריר". את אחת מהפעולות האלה היא יצרה על קיר הגלריה – משיכת צבע צהובה. היא לא השאירה את הג'סטה כמו שהיא, חד פעמית ומושלמת, אלא הוסיפה לה את הדמויות הנשיות, המצוירות באופן "פטפטני", שמעסיקות אותה.

"המקום הזה מאוד מושך אותי, ולכן אני מנסה הרבה פעמים לייצר ג'סטה – פעולה אוטופית, ואז לידה פעולת ציור שהיא ההפך – פטפטנית. בשבילי ההומור המסוים הזה הוא הדרך לחקור את הנושא הכל כך כבד: הניגוד בין הציור הריאליסטי עם המכחולים הקטנים שנעשה מפרק היד, לעומת הג'סטה שנעשית עם כל הגוף בהליכה".

"ציור הוא אובייקט סחיר, הוא נשאר", אומרת כרמי, "יש בתערוכה ציורים קטנים שעבדתי עליהם כמה חודשים, ומולם ציור קיר שהוא ההיפך. ציור קיר נעשה לעיתים תוך שבוע של עבודה, והוא ימחק. אני חושבת שזה מצביע על השאלה שאני שואלת – איך חיים בשלום עם ניגודים. איך מיישבים אותם".