בנזונה של ספר

הסאגה של ניאל, אולי הטקסט האיסלנדי הקאנוני ביותר, מתארת בלשון עניינית להפתיע סכסוך משפחות עקוב מדם, רגע לפני הגעת הנצרות אל האי. הפטליזם שבו נכנעו הגברים האיסלנדים לגורלם האלים היה אנטי-נוצרי מעיקרו, והוא נדחק משהו אל השוליים התרבותית כשהעמים הנורדיים קיבלו את עולו של הצלוב. אבל כל מי שהאזין אי פעם למטאל סקנדינבי יודע שהמסורת הפגאנית, ועמה פטליזם שחור-משחור, מעולם לא ייצאו באמת מהאופנה.

"קללת הדורות" צרוף גם הוא בפטליזם הזה. לכאורה, הרי לכם עוד מותחן משטרתי, עוד בלש מזדקן ומרוט, ועוד רצח חסר פשר. הבלש המרוט הוא ארלנדור סוויינסון והנרצח הוא זקן בודד בשם הולברג, שמישהו חבט בו חבטה אחת בעזרת מאפרה והשאיר ליד גופתו פתק מסתורי, שתוכנו נחשף רק מאה עמודים מאוחר יותר. וישנה גם אווה לינד, בתו הג'אנקית של ארלנדור, שני שותפיו הצעירים ממנו, המנטור המזדקן שלו בעל השם הנורווגי המתעתע, ועוד דמויות, שכולן נאבקות בביצה טובענית של חיי יומיום דלים וקשים. לא תמצאו אצל ארנלדור אינדרידאסון, המחבר, תיאור ידידותי-לתייר של איסלנד; הוא מצייר אותה כמקום עלוב וקטן, קשה וסגרירי, כמו אדם זקן שחי כמה עשורים יותר מדי, והוא מתעקש בכל כוחו שלא להשתנות.

כוחו של "קללת הדורות", ראוי להזהיר, לא טמון בטוויסטים מכופלים ומשולשים נוסח המותחן האמריקני הממוצע. זהותו של הרוצח נודעת, אמנם, רק בשלב מאוחר, אבל אינדרידאסון לא מחכה לדפים האחרונים ממש, וממילא כובדו של הרומן מצוי במקומות אחרים. "קללת הדורות", כפי ששמו מרמז, הוא רומן על היסטוריה – לא זו הפוליטית או הצבאית, אלא האישית והמשפחתית – ועל כוחה. איסלנד היא אולי התרבות היחידה בעולם המסוגלת לציין את שמו של מייסדה (אמריקה אולי מתחרה על התואר, אבל הפטליזם ממנה והלאה), ובניה יכולים לשחזר את אילנות היוחסין שלהם עד אליו; שמות המשפחה של האיסלנדים מורכבים משמו של האב או האם והסיומת סון או דוטור. במילים אחרות, זוהי תרבות שהעבר נוכח בהווה שלה בכל רגע, בכל צעד, בכל רצח ובכל פיצוח שלו.

מוטיב הביצה חוזר לאורך כל הרומן. הביצה שעליה בנויה ריקייאוויק בולעת ומעלימה, אבל גם משמרת ומקיאה – היא מקיאה גופות וסודות, היא מקיאה היסטוריה שדמויות רבות כל-כך ברומן מנסות להדחיק, לשווא. זהו עולם שבו המודחק לעולם חוזר, ועוד עם צורך עז בנקמה. אינדריאדסון מפליא לבנות את התחושה שנקודת הפתיחה של קללת הדורות, כלומר הרצח, הייתה בלתי נמנעת, ושהדמויות המעורבות בפרשייה הן מריונטות המוטלות אנה ואנה על ידי מפעיל בובות נסתר. "קללת הדורות" הוא כמעט ספר אימה – לא אימה זולה של דם ורוחות רפאים, אלא אימה קיומית, משתקת, אימה הנובעת מההבנה שאתה תמיד קורבן של ההיסטוריה שלך, אפילו לפני שבכלל פעלת בה.

"קללת הדורות" יכול להיקרא כמותחן משטרתי יעיל למדי, גם אם אינו סנסציוני כמו אחיו היאנקים. את הסנסציוניות מחליפה קדרות נהדרת, עמוקה, שאינה נסמכת על תיאורים גרפיים ודמויות אקסצנטריות, אלא דווקא על רוע בנלי, כמעט יומיומי. ודווקא מתוך הבנליות צומחת עלילה שלתמונת הסיום שלה יש הוד טרגי שייקספיריאני, כי אינדריאדסון יודע – כמו סופוקלס, כמו שייקספיר וכמו אבותיו הכרוניקאים – שאין אימה כמו האימה בידיעה שאתה נמצא בדיוק במקום שבו אתה אמור להימצא, שגורלך תמיד היה להגיע לכאן, ואיש מעולם לא שאל אותך אם אתה מוכן לשאת בעול הזה. "קללת הדורות", על הפטליזם המחניק שלו, הוא לא רומן מערבי-נוצרי לגמרי, ולכן העונג והאימה שהוא מסב חריפים עוד יותר.