פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודה אטלס

      החדש של יהודה פוליקר מדבר על ניו-יורק וזועק ישראליות; נועם ענבר נותן לאיתמר רוטשילד טוויסט ועינב שיף מרוצה

      יש מקום מסוים, שבו הבוזוקי של יהודה פוליקר ומטריית המילים של יעקב גלעד מכסים אותי מהגשם. זהו לא רק קשר הדם עם "אפר ואבק" (במקום להמציא חוקים נגד סיגריות, צריך להתחיל במי שלא מכיר את האלבום הזה), אלא גם היכולת להסתדר עם הישראליות שהם מציעים: לא לאומית, לא פולשנית, לעולם לא דתית. גם בתקופת "בנזין" הילדותית וגם באלבומיו האחרונים בעברית, שהיו לא מושלמים בלשון המעטה, פוליקר תמיד היה חומה בצורה של אמינות. למשל, בתוך אלבום רע כמו "איך קוראים לאהבה שלי", משפט כמו "בוקר טוב לשלדים בארונות/ לשדים בקופסאות" בעיבוד הכה מוכר, מוצא את פוליקר וגלעד באותו מחסה אליו יש לטוס כשהשמיים מתקדרים מרוב קיטש ובורות.

      לכן לא משנה מה השנה, התאריך ואיזו מלחמה עברה עלינו, סינגל חדש של יהודה פוליקר בעברית הוא מסוג האירועים שמגרדים את האוזן מציפייה. ברור וידוע איך הם יישמעו (הקלידים, התופים, הגיטרה וכמובן הבוזוקי), אבל כמו ב-1988, המפגש היצירתי הנדיר בין פוליקר ויעקב גלעד יכול להיות המקום שממנו לא תצא אותו אדם.

      "שלושה ימים" מספר בעצם על טיול לניו יורק. בתחילה, קצת ביזארי לשמוע את פוליקר שר על ניו יורק (בערך כמו לשמוע הסטרוקס שרים על פתח תקווה), אבל פתאום, כשהקלידים של רונן הלל יוצאים ממסלול ההתנגשות שלהם עם "תותים" של אתניקס, ופוליקר נכנס, ובמילותיו המשותפות לו וליעקב גלעד, הוא משתאה אל מול הגודל העצום של התפוח הגדול. אפשר לשמוע את התדהמה בקולו אל מול מראה שהוא לא הכיר מעולם, כאילו הלשון שלו רועדת מפחד. הוא מתאושש, ומתחיל לצלם את הרגעים האלו מהצד, כי הוא מבין שיש סיכוי מצוין שהם לא יחזרו אף פעם: "יש קלישאות שאי אפשר לשבור/ נשכח מאיפה באנו לשלושה ימים/ מכל מה שפחדנו שם כל החיים".

      קשה לי לתאר את הגלים שמציפים את המוח והלב למשמע פוליקר כל כך גלוי ואמיתי, שוב. מי שטראומת השואה הייתה נחלת הציבור עבורו, ממשיך לשתף אותו, והפעם בסוג של תיקון לשיתוק שאחז בו פעם: עבור פוליקר וגלעד, הוא נמצא רק בניו יורק, אבל עבור כל אדם אחר ייתכן והוא מעבר לפינה. המהות היא לא לפחד מהקלישאה שאי אפשר לשבור, להפסיק להיות חרד מהשדים בקופסאות, ובעיקר לשכוח מאיפה הגעת - כי אתה נמצא במקום אחר עכשיו. לא חדש מוזיקלית כמובן, אבל "שלושה ימים" עדיין סוחף ואנרגטי, מיוסר ואופטימי: "פתאום אני רעב, אוהב ולא נרדם". פוליקר לא סתם רעב, הוא רוצה לשחוט כבש מרוב רצון לבלוע את ההזדמנות שניתנה לו. שלושה ימים, שלוש שנים - זה לא באמת חשוב: יהודה פוליקר ויעקב גלעד שוב כאן, עם ההוכחה שאין באמת משהו שאי אפשר להגיד בשפה הפצועה שבה אתה מדבר.

      יהודה פוליקר, "שלושה ימים" (הליקון)

      כינורו של רוטשילד

      לפני כמה חודשים טובים כתבנו כאן על ציר שלומי שבן-הבילויים-רונה קינן, שמייצר מוקד חדש של איכות ישראלית, ובבוא הזמן ומימושו המלא של הפוטנציאל, יוכל לבסס עצמו כבעל משקל אמיתי ברוק המקומי. מאז, הבילויים הספיקו לרסק את הלבבות הציניים עם הודעת סמי-התפרקות לא ברורה, אבל עיני אחד מהם כבר מטפחות צלע נוספת לאותו ציר: נעם ענבר יפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה של איתמר רוטשילד, שחקן ספסל בדרך כלל מהאזור הנכון של ת"א, שסוף סוף יוצא קדימה עם סינגל ראשון ויפה; "הלילה תדע" בנוי על יסודות הפולק הקיבוציים והלעוסים של משמרות, אבל בעיבוד הקברטי-אפל (הפקה מוזיקלית מצוינת של ענבר, שמעקמת את הבנאליה האקוסטית ששלטה כאן מאז קום המדינה) מקבלים טוויסט שקצת מזכיר את מומוס, הסוטה העדין שתום-העין. לרוטשילד אין בשרוול את הקלפים המילוליים המדהימים של מומוס (האיש הוא ג'יימס ג'ויס של הפולק), ומסתפק בשורות קצרות וחדות, אך הוא כן מסקרן ומזמין פרשנות, ובעיקר ציפייה. השנה נדמה שיש יותר גשם מאלבומי בכורה מעניינים בישראל, אבל אולי היציאה לאור של איתמר רוטשילד תספק לנו כמה רגעי שמש.

      איתמר רוטשילד, "הלילה תדע" (הוצאה עצמית)