פרק ראשון: ויזה לאמריקה

המונית האטה ולבסוף בלמה. הנהג המוצק סובב את ראשו הבשרני ימינה ושמאלה ואז התפרץ בזעם: "אנחנו לא יכולים להמשיך מכאן!"

"מה קורה?" שאלתי.

"אתה לא שומע את הלהקה? הם רוקדים כאן, מתאמנים למצעד 'כוחו הגדול של ישו'. החארות האלה חוסמים את התנועה!"

המקצב הדחוס והמייגע של ריקוד רועי הלאמות המסורתי הדהד ממרחק. פניו של הנהג, סמוקים מההמתנה בפקק התנועה, תפחו כמו פרצוף של צפרדע בקומיקס. זעקת הצופרים היתה עזה ובלתי נסבלת. הנהג מתח את זרועו על גב מושב הנוסעים, מיקד את מבטו המתוסכל בנקודה מרוחקת כלשהי והמתין.

"איפה אנחנו?"

"כיכר אגינו. אתה תצטרך לרדת כאן."

האיש צדק. היינו לכודים בפקעת של מכוניות ואוטובוסים.

"כמה אני חייב לך?"

"עשרה פסוס."

הוא הסתכל לי בעיניים בלי למצמץ.

"בשנים-עשר פסוס אני יכול להגיע עד או?רו?רו?."

נהג המונית חייך ואני מצמצתי בעצבנות כמה פעמים. סבלנותו הלכה ופקעה. "עצרנו בכל המלונות שברחוב מונ?ייקאס ובמ?נקו-קפאק; אנחנו נוסעים במעגלים כבר שעה וחצי."

"זה לא אשמתי," ציינתי, "המלונות היו מלאים."

"ככה זה."

"בוא נסגור על שבע."

נהג המונית, כמו גוש סלע מהאנדים, לא זע.

הנחתי עשרה פסוס בכף ידו המיוזעת.

"אם תרד לרחוב א?יי?מפו אולי תמצא חדר," הוא אמר.

הנהג פתח את הדלת, הוציא את המזוודה שלי מתא המטען והניח אותה על המדרכה לצד אישה צעירה שמכרה לימונים. היא היתה לבושה בתלבושת המסורתית של פוטוסי: כובע בד קשיח דמוי קערה הפוכה, שמלה מאריג עבה, מטווה בית, בצבע חום, וכמה שכבות של שמיכות כהות בשלל צבעים שכיסו את פלג גופה העליון.

התיישבתי על גדר הטיח והלבנים בגובה הברכיים שמקיפה את כיכר אגינו. רוח נשבה מכיוון רמת האנדים, ואיבכה ענני אבק מעל צלעות ההרים החובקות את העיר לה-פאז. הנערה מפוטוסי ליכסנה אלי מבט, נטלה ארבעה לימונים מהפירמידה הקטנה שסידרה על אחת השמיכות שפרשה על המדרכה למרגלותיה, והראתה לי אותם בלי לומר מילה.

סירבתי להצעה במנוד ראש קל. ילד בן לא יותר מעשר, שדוף כמו אתיופי, התגנב לעברי בהיסוס. חשבתי שהוא מנסה לגנוב את המזוודה שלי, לכן תחבתי אותה איכשהו בין רגלי. הילד נראה כמו עבריין. הרוח פרעה את ערימת שיערו הסמיך.

הוא עצר במרחק שני צעדים ממני ועיניו סרקו אותי במבט החמקני האופייני לבני שבט האיימרה.

"אין לי כסף. אתה מבזבז את הזמן שלך."

"אני אסחב את התיק שלך בשבילך," הוא הציע.

"אתה מכיר מלון זול כאן בסביבה?"

הוא הצביע לעבר סבך סימטאות ובקתות רעועות.

"כמה זה יעלה?"

"שני פסוס."

פניו האוריינטליים למראה נשזפו בשמש ההרים הגבוהים, והיו חומים. עיניו היו נטולות רגש, עיניים של שורד.

הילד הרים את המזוודה שלי והניח אותה על הגדר ומשם העמיס אותה על כתפו. עקבתי אחריו במדרכות צרות והומות אדם, מרוצפות באבנים קטנות ועגולות. היתה זו שעת ערב מוקדמת ומזג האוויר היה נעים ומוליך שולל. בחורף, מזג האוויר בלה-פאז תמיד חמים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אבל ברגע שהשמש נעלמת מעבר להרים במערב והצללים יורדים, הטמפרטורה גולשת במהירות לנקודת הקיפאון.

הניווט בין השורות האינסופיות של מוכרים המציעים את מרכולתם על המדרכות הלך ונעשה סבוך. ריח מעורר תיאבון של שומן חזיר שרוף מילא את האוויר, אבל זה לא היה הזמן להתענג עליו. הייתי צריך למצוא חדר זול, כמה שיותר מהר, בעיר שהתקשיתי לזהות; חצי מיליון איכרים רעבים שינו את פניה. המהגרים הללו מרמת האנדים פשטו על שכונותיה של לה-פאז שבמעלה הגבעות כמו נמלים על כוורת דבורים. אוושה פרועה התלוותה לתנועותיהם. ההמון האפור והבלתי נשלט הזה הפך את העיר כולה למעין שוק ענקי.

רחוב איימפו היה מרוצף אבן וזרוע חנויות למכירת ציוד למסיבות ודוכני בשר חזיר. בובות נייר נתלו, שבריריות וחגיגיות, מעל דלתות אבן ישנות מגולפות בעץ. כדי לא לאבד את הילד היה עלי לרוץ ולעקוף את הנשים העצומות, בנות התערובת, שרבצו כמו תמנונים עייפים על ספי המדרכות.

הילד נעצר בפינת גרנרוס, מסדרון תלול בסגנון קולוניאלי , מפותל כמו סימטה בקסבה של אלג'יר, חלקלק ומרוצף אבן, מעוטר לאורכו בבדים צבעוניים שנתלו לייבוש. ריחות הבגדים הישנים, עורות החזיר המיטגנים והשתן התחרו אלה באלה, ודי היה בהם כדי לגרום בחילה לכל אחד, אפילו לי, המורגל בתשפוכת המצחינה של ערי בוליביה.

"שם יש מלון," אמר הילד.

במרחק עשרים צעדים, במעלה רחוב גרנרוס, ראיתי שלט צהוב ומהוה, מואר על ידי נורה גוססת.

"מלון קליפורניה," הכריז הנוכל הקטן.

שילמתי לו שני פסוס ולקחתי את המזוודה שלי. נכנסתי דרך דלתות מסתובבות ומצאתי את עצמי בתוך לובי קריר ומרווח. מגוון אורחים משועממים ישבו וצפו בחדשות בטלוויזיה. ניגשתי לדלפק הקבלה, מין דוכן עץ שהוקף משני צדיו במעקה בגובה המותן.

איש יבשושי ורזה שעורו הבהיר היה מכוסה במספר עצום של נמשים זעירים הפסיק להתעסק בספר חשבונות, וכיוון לעברי את עיני החרוזים הכחולות שלו ללא שמץ של עניין. הוא הרכיב משקפיים וגבותיו העבות והזיפניות נראו כמו מברשות בצבע גופרית. שיערו האדום והתנהלותו המנומסת גרמו לו להיראות כמו צאצא דקדנטי של הקלטים. הוא לבש סוודר פשוט בצבע דובדבן ומכנסי ג'ינס. הוא הצליח, אם כי בקושי, להפיק רמז לחיוך מהסוג שמאפיין עובדי מדינה זוטרים.

"אני צריך חדר לשבוע," אמרתי.

האיש שאף את אוויר הלובי הכבד, כאילו עמד להכריז על גזר דין. הוא היטיב את משקפיו בתנועה מחושבת וסקר אותי מכף רגל ועד ראש. "יש לנו שלושה סוגים של חדרים: חדרים פונים לרחוב בעשרה פסוס, חדרים בפטיו הראשון בשמונה פסוס וחדרים בפטיו השני בחמישה פסוס."

"אני אקח חדר בפטיו השני," מיהרתי לומר.

"אני המנהל, קוראים לי רוברט," הוא הודיע בחיוך קטן ובלתי נעים. "חדר ליחיד?"

העפתי מבט חטוף מעבר לכתפי. הייתי לבד. כל כך לבד שהתחשק לי לבכות.

"זה עולה חמישה פסוס ליום," אמר רוברט, "לא כולל מסים."

"אני לא צריך קבלה."

"תצטרך לשלם עבור שבעה לילות מראש; אלה החוקים."

ספרתי שלושים וחמישה פסוס והושטתי לו אותם.

"ואתה צריך תעודה מזהה בתוקף." הוא הניח את אצבעות הלהטוטן החלקלקות שלו על קצה הדלפק ונטל את המסמך.

"בעוד שבוע אני נוסע לארצות הברית," הסברתי, "באתי ללה-פאז כדי להוציא ויזת תייר."

הג'ינג'י זקף את גביניו. פינת פיו התארכה לגיחוך מפיק בוז. הוא הביט בי בחוסר אמון.

"בתעודה המזהה שלך כתוב שאתה מורה." הוא הביט בי כאילו היה כתוב שם "אסטרונאוט".

"הייתי מורה. עכשיו אני איש עסקים."

"כולנו אנשי עסקים עכשיו באמריקה הלטינית, השוק השחור הוא המוצא היחיד," הוא שיחרר צחוק קטן ומרושע. בעודו מעתיק את הפרטים האישיים שלי, בחנתי את הקהל שבלובי: הרוב היו נשים צעירות עם שדיים גדולים וישבנים ענקיים דחוסים במכנסי ג'ינס בצבעים בוהקים. לא ניתן היה לטעות: הן היו זונות זולות או נערות ליווי, מהסוג שבילה מחצית מחייו בצבירת כמה פסוס כדי לתמוך במשפחותיהן שהתגוררו בכפרים טרופיים מרוחקים.

אחת מהן הפסיקה לדפדף במגזין אופנה. מבטה החם נעצר עלי לרגע. היא היתה בנויה היטב והיה בה סוג של חושניות פרימיטיבית; עורה בצבע הקינמון שידר ניחוחות מפתים וצרובי שמש. הרכנתי את ראשי כמו נער כנסייה, והיא חייכה.

בתגובה, צלצל המנהל לפתע בפעמון מתכת קטן שעל הדלפק. הצלצול החד חתך את האוויר והקירות העבים של הבית הישן והגדול החזירו הד ביישני. באותו רגע - אינני יודע מאיפה - הופיע הסבל, נער כבן 15 עם שיער קוצני. הוא נראה כאילו חטף שוק חשמלי. הבל נשימתו הריח כמו השכונה. פניו העגולים, המכוסים פצעונים, דמו לכדור סמרטוטים חבוט. המנהל החזיר לי את תעודת הזהות שלי וציווה עליו: "קח את האדון לחדר 45.

צללנו מיד למבוך של מעברים וטורי מדרגות. עד מהרה חלפנו על פני תייר נבוך שאיבד את דרכו במערכת המסדרונות, שנראו כמובילים לשום מקום. הסבל חתר בזרועותיו כמו היה רץ מרתון, רטן, חשב בקול רם, ומלמל קללות. לבסוף מצאנו מדרגות ספיראליות שהובילו לפטיו השני.

הבנתי שהמלון לא היה אלא אחוזה ישנה ששינתה את ייעודה. היא נבנתה מן הסתם בתחילת המאה העשרים, תקופה שבה בעלי האדמות של לה-פאז היו ג'נטלמנים מרמת האנדים, מהעמקים הצרים והחמימים ומהיערות הסובטרופיים. הם נהגו לבנות אחוזות רחבות ידיים בעיר החדשה כדי לקבל את העגלות הנהוגות בפרדים שנשאו תפוחי אדמה, דגנים, פירות וקפה. במרכז הפטיו, בתוך מה שהיה פעם גן, התנודדו אל שנתם במשב הלילי חצי תריסר עצים קמלים. הפינה המרוחקת הזו של המלון היתה בת קומה אחת, והמראה המוזנח שלה רמז שהיא מיועדת לאורחים ממעמד נמוך במיוחד.

הסבל פתח דלתו של חדר מספר 45 והניח את המזוודה שלי לצד המיטה. הייתי נחוש לנהל את תקציבי הזעום בקפדנות שוויצרית, ולכן נתתי לנער טיפ של חמישים סנט בלבד. הוא ליטף את המטבע, הקפיץ אותו באוויר, שב ותפס אותו, והביט בי בבוז מוחלט. כשהבין שלא אשנה את דעתי הוא יצא מבלי לסגור אחריו את הדלת.

משכני העלוב לא הזכיר כהוא זה חדר במלון; הוא דמה יותר לתא של נזיר ממסדר השתקנים. לצד המיטה הבחנתי בארון, שיועד מן הסתם לגמד, וכן בארגז עץ צבוע כחול שהתחזה לשולחן לילה, כיסא רעוע שהשמיע גניחה מעוררת רחמים למגע הקל ביותר, ושידת מגירות עתיקה למראה. רצפת הלבנים היתה קפואה. הנורה העירומה ריקדה למקצב פרצי הרוח החדים שחמקו פנימה מתחת לדלת הרעועה.

פתחתי את וילונות הכותנה. מוטות ברזל חלודים הביטו בי מבעד לזגוגית. החלון הקטן פנה אל סימטה שבה נראה כלב קטן, שדוף ומדוכדך, מרחרח בביישנות את תכולתו של פח אשפה. יצאתי אל הפטיו כדי לראות את חדר האמבטיה ומצאתי אותו מאחור, ליד מכונת הכביסה: שירותים מבטון, כיור סדוק ומקלחת שממנה זלגו באדישות טיפות של מים קפואים. חזרתי לחדרי. זבובים ופרפרי עש מבולבלים חגו סביב הנורה העמומה.

רוקנתי את המזוודה שלי. בבעלותי היו עכשיו פחות בגדים מאשר היו לי כשהתגייסתי לצבא כנער. תליתי את זוג המכנסיים הבודד שלי על קולב, סידרתי את שלוש החולצות ליד התחתונים להחלפה על המדף שתחתיו, והצבתי את נעלי הטובות למרגלות המיטה המתקפלת. הרמתי את חליפת הקשמיר האנגלית שלי - החליפה שאלבש לביקורי בקונסוליית האימפריה - כמו היתה בובת זכוכית, ובחנתי אותה בקפידה כדי לגלות כתמים חשודים. לאחר שמצאתיה ללא רבב הנחתי אותה על גב הכיסא.

מיששתי את המיטה. היו עליה רק שמיכה אחת, מלאכת יד, שתוקנה שוב ושוב כמו תחתונים של אישה זקנה, וכרית קשה כאבן שנועדה לשנתו של דלפון. אחרי שני לילות בתנאים האלה אהיה ערוך ומוכן לחטוף דלקת ריאות.

יצאתי שוב לפטיו, נחוש לדרוש שמיכה נוספת מההנהלה. בדרך הבחנתי בזקן כפוף שנראה כמי שחוזר מהאמבטיה. ז'קט אדום עם פסים כחולים היה תלוי על כתפיו. הוא לבש מכנסי קורדרוי בצבע דהוי ובלתי מוגדר ונעל נעלי הרים מגושמות. לראשו חבש מגבעת צמר, זכר לימים טובים יותר. הוא פסע בייסורים, כשהוא מסתייע במטה מוזר שדמה לזה של המכשפות מ"מקבת". הוא הביט מעלה ושאף אוויר שלוש פעמים; בכל פעם שעשה זאת עלתה מחזהו שריקה אסתמטית שלוותה בשקשוק מבהיל.

"ערב טוב," בירכתי אותו.

האיש היטיב את משקפיו ועיניו האפורות המעורפלות בחנו אותי באירוניה. "בעיקר ערב קר," הוא השיב.

"אני בחדר 45, הגעתי רק עכשיו. אתה חושב שאוכל לקבל שמיכה נוספת?"

הוא העביר את אצבעותיו בשפמו הפרוסי המרהיב, שהיה אפור אך שמר על הדר צבאי.

"ניסיתי לקבל עוד שמיכה לפני שלוש שנים," הוא אמר, "ואני עדיין מחכה. השוער עקשן כמו סקוטי, אבל אולי תמורת כמה פסוס..."

"בחדר שלי קר יותר מאשר כאן, בחוץ," הערתי.

"לבעלים זה ממש לא אכפת. לנו, דיירי הפטיו השני, אין זכויות. הם סובלים אותנו, אבל לא נותנים לנו להתלונן. יש לי אסתמה וכל מסע לשירותים מתיש אותי. אבל זה מה שאני מקבל בשביל הגרושים שאני מרוויח. וכמה זמן אתה, אדוני, מתכוון לבלות כאן, במלון ריץ של פרבר הפאר הזה?"

"עד שאקבל ויזה אמריקאית. אני מתכוון לבקר את הבן שלי שחי בפלורידה."
האיש הזקן היטיב את שיירי השיער הקלוש שעדיין עיטר את פדחתו, וגירד את ראשו באצבעות מרעידות, בתנועה איטית ונרגזת. נראה שהוא נאבק על כל נשימה. "אז אתה באתר הנופש הזה רק לכמה ימים? איזה מזל יש לך! לי אין ילדים, לצערי. אחרת לא הייתי כאן. איך קוראים לך?"

"מריו אלוורז."

"והמשפחה שלך מלה-פאז?"

"גרנו באורורו בעבר אבל אני נולדתי באו?יו?ני."

הבחנתי בהבעה של הסתייגות פתאומית שחלפה על פניו. "הייתי באויוני לפני ארבעים שנה," אמר. "באותם ימים זה היה מקום קטן ומתקדם; אבל עכשיו, ככל הידוע לי, היא הפכה לעיר רפאים."

"הרוח היא הדבר היחיד שזז שם."

"אחד הרופאים המיותרים האלו בבית חולים ציבורי הציע לי לעבור לגור באויוני או בריו-מו?לאטו?ס בגלל האסתמה שלי, שמחמירה כל הזמן. הוא אמר שכמה שאתה עולה גבוה יותר, כך האוויר יבש יותר, וכמה שיותר יבש יותר טוב. אבל עם מי לעזאזל אני אדבר בריו מולאטוס? יותר טוב למות מאסתמה מאשר משיעמום. המגורים כאן, על כל חסרונותיהם, מרפאים את הבדידות שלי. יש כאן זונות ושרצים, אבל זה עדיף על שקט מחריש אוזניים."

"כמה זמן אתה גר כאן?"

"שלוש שנים. מבצע גבורה מדהים, כשאתה מביא בחשבון את כל החיידקים שמרחפים פה, שלא להזכיר את העובדה שאף פעם אין לי גרוש. כמובן שנותנים לנו, דיירי הפטיו השני, לשלם על בסיס חודשי. זה מעשה צדקה נאה מצדו של בעל הבית. הוא ג'נטלמן שסובל מסוכרת ומבלה את חייו כלוא בקומה הראשונה של המלון עם אשתו, אישה איומה שהביאה אותו לשם מפו?טו?סי. היא אחות במקצועה והיא מטפלת בו לאורך כל היום המחורבן. יש מי שאומרים שזה לטובתו אבל אני רואה אותו הולך ומידרדר. אומרים שהיא רוצה לשגר אותו לעולם הבא כמה שיותר מהר ולקחת את הכסף שלו. האיש הזה הוא מיליונר. חוץ מהמלון העלוב הזה יש לו שלושה או ארבעה בתים מפוזרים במיר?פלור?ס, שלא להזכיר את שתי הדירות בבואנוס איירס שבארגנטינה. תאר לעצמך! הוא מעדיף את השכונה החרבה הזו ברוסריו על פני מלכת הריו דל פל?טה. לך תבין את העשירים-העניים שלנו. האחות, המנהל והאיש העשיר הזה הם משולש מדהים."

"פגשתי רק את המנהל. מאיפה הוא קיבל את השיער האדום הזה?"

"אבא שלו היה מהנדס סקוטי שעבד עבור חברת הכרייה הבוליביאנית כיועץ כלכלי בתקופת הממשלה הסוציאליסטית הראשונה של פאס אסטנסורו בתחילת שנות החמישים. הוא נשאר כאן כמה שנים, מספיק בשביל לעשות כסף רציני, ואז עזב ואף אחד לא שמע עליו יותר. בינתיים הוא הספיק להכניס להריון פקידה ענייה ותמימה מהבנק המרכזי. הוא גרם לה להאמין שיתחתן איתה וייקח אותה לחיות איתו חיי תפארת באדינבורו העגמומית. המנהל הוא תוצאת האיחוד האקזוטי הזה. הוא מדבר אנגלית כמו המלכה, ומקלל בספרדית כמו איכר. הוא שונא מכל הלב את כל דיירי הפטיו השני. הוא שונא אותי כי אני עני, הוא שונא את הטרנסווסטיט בחדר 42 בגלל מי שהוא, הוא שונא את מפיץ היין בגלל שהוא מסרב להשאיר לו בקבוק אחד של מ?רלו צ'יליאני, והוא שונא את השוער לשעבר של צ'אקו בגלל שהוא שוכב לפעמים עם אחת מהבנות של קברט טרופיקנה. הוא לא סובל תחרות..."

הזקן הושיט לי את ידו החלקלקה והתפוחה.

"שם משפחתי הוא אלקורטה. שמי הפרטי הוא אנטוניו. ידידי הקרובים קוראים לי תוכי, בזכות אפי המרהיב בסגנון סרוונטס."

"מה השעה אצלך?"

"תשע ועשרה. זו שעה איומה בשבילי. אני צריך למצוא את הטדרל המחורבנת הזאת. זו גלולה נגד אסתמה. אני שוכח לקנות אותה במשך היום ואז אני חייב לחפש בית מרקחת פתוח בערב."

"אני אלך לקנות בשבילך אם אתה רוצה."

"אני מעריך את נדיבותך. אנשי אורורו ידועים בזה. אבל לא הייתי מציע לך להתרוצץ במעלה ובמורד הרחובות התלולים של לה-פאז אחרי מסע ממושך. אתה עלול לחטוף נפחת וליפול לידיים של הרופאים מבית החולים הציבורי. זה כמו ליפול לידיים של הדוקטור מנגלה, הרופא הנאצי המפורסם מאושוויץ."

"לא אופתע לגלות שמנגלה הוא עכשיו יועץ למשרד הפנים."

"שמעתי שראו אותו כאן יד ביד עם קלאוס ברבי, הקצב מליון," הוא הוסיף.

דון אנטוניו מצא חן בעיני. הוא נראה לי כאדם ללא תסכולים נראים לעין. סימני הגיל ניכרו בו וברור היה שהוא סובל ייסורי תופת, אבל יכולתי גם לראות שהוא מתמודד עם הזמנים הקשים במידה רבה של חן. למרות נשימתו הכבדה, נראה שהוא בכושר טוב. עורו הוורדרד הקרין חיוניות של אדם צעיר בעשרים שנה. התנצלתי, עזבתי אותו, ואיבדתי את
דרכי בסבך המסדרונות. רק אדריכל מטורף היה יכול לעצב מבוך שכזה.

באולם הכניסה היה המנהל שרוע על כורסה קטיפתית כשהוא משחק שחמט עם איש קירח שנראה בדיוק כמו גראוצ'ו מרקס. בטלוויזיה שודרה אחת מאופרות הסבון מוונצואלה שמציגות נשים יפות ואנשים שצורחים זה על זה במלוא גרונם. הקהל המרותק לא החמיץ מילה.

"אפשר לקבל שמיכה נוספת?" שאלתי בענווה.

המנהל הביט מעלה. הוא הסיט את לסתו הצידה כמו גמל. "חשבתי שאחרי שבאת מאורורו מזג האוויר כאן ייראה לך כמו אביב."

"באורורו אני לא ישן לבד."

"מצטער, אין לנו עוד שמיכות."

"אני אתן לך שני פסוס אם תיתן לי עוד שמיכה."

הג'ינג'י נעמד בלא חמדה, חייך, והניח את ידו על כתפי. "נראה אם עוד נשאר משהו."
הוא הזיז ידית של דלת ונעלם מאחורי מחיצת הזכוכית הסינית שהפרידה בין שני המשרדים. זמן מה לאחר מכן הוא חזר ועמו שמיכה שחורה עם גימור צהוב שהסריחה נורא.

"זה כל מה שיכולתי למצוא שם," הוא הסביר, הניח אותה בידי, והוסיף, "זה יעלה שני פסוס ליום."

"זה אבסורד," מחיתי, "אני יכול לקנות לעצמי שמיכה חדשה בארבעה פסוס."

"זה תלוי בך, סניור אלוורז." הוא חייך כמו נוכל בסרט משנות החמישים.

"אני אחזיר אותה מחר," אמרתי.

חזרתי לחדרי והתייצבתי מול המראה. כמו שנראיתי, חיוור וכחוש כמו ניצול מספינה שטובעה, אין ספק שבקשתי לוויזה תידחה. הייתי זקוק בדחיפות לתספורת טובה. חיככתי את סנטרי בעצבנות והרגשתי שוב מבוכה וחוסר ביטחון עצמי. בניסיון לעודד את עצמי מזגתי לי קצת פיסקו, ברנדי ענבים זול, מתוך בקבוק קטן ואקזוטי למראה ששמרתי בכיס הז'קט שלי למקרי חירום. התפשטתי, לבשתי פיג'מת צמר כמו אלה שלבשו כורי הזהב בקלונדייק בתקופת הבהלה לזהב בקנדה, וכיביתי את האור.

הבעיה היתה שלא יכולתי לכבות את הרעש. לילה ושקט לא הלכו ביחד בשכונה הזו; עבור מאות אלפי בני איימרה הלילה היה תחילתו של יום העבודה. לקראת חצות הפך הרעש בחוץ לבלתי נסבל, כמו כוורת דבורים שלמה שזמזמה בתוך הראש שלי. שמעתי את השיעול המונוטוני הקטן של דון אנטוניו. באחת לפנות בוקר, לבסוף, נפלה דממה. אחרי כמה דקות באפלה מוחלטת הופיע האוקיינוס. זה היה סימן שהכול בסדר. ישנתי.

* הוצאת עברית בשיתוף כתר; תרגמה: דפנה ברעם