פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מכופפי הבננות

      שוביניזם, השפלות נשים ואלימות – הטקסטים ברוק הישראלי מגויסים במשך שנים להגנת משה קצב. עינב שיף מטריד

      כחודש לפני שפורסמה כאן בוואלה! תרבות הביקורת על מניפסט השוביניזם של אפרת גוש, צצה לה עסקת הטיעון בפרשת משה קצב. ללא קשר לכבוד הנשיא לשעבר, נכתב שם כי אהבת הציבור הישראלי לגוש ושכמותה, נעוצה בהיותה של גוש ממשיכה מסורת מפוארת של תיעוב נשים במוזיקה הישראלית, על כלל צדדיה. בהנחה שבית המשפט העליון לא יתערב באופן היסטורי בעסקת הטיעון בפרשת קצב (כל פסק דין) אחר יצביע על כך ששופטינו בירושלים סוברים שמני מזוז שיכור), משה קצב ייצא מאינסוף התלונות על אונס, הטרדה מינית ומעשים מגונים כשידו על העליונה (הקונוטציות על אחריות הקוראים בלבד).

      בהתחשב בקול התרועה הרמה בה החלה הפרשה ועשרות יערות הגשם הוירטואליים והמציאותיים שנכרתו בעבור נפנופיו של הנשיא לשעבר - יש בעסקת הטיעון הזו לכאורה יריקה בפרצוף הנאור של מדינת ישראל המערבית והדמוקרטית, אך כפי שננסה להראות בהמשך - המוזיקה הישראלית חזתה אותה מראש: באופן חוצה ז'אנרים ועדות, יחס אלים/ משפיל לנשים תמיד התקבל בסלחנות מסוימת, קריצה צברית של כאלו שרק אוהבים לכופף בננות. ובעוד כמה שנים, כשיעלה המחזמר כ"שא' הלכה לקצב" בכיכובה של א' מפלורנטין (הפקה מוזיקלית: יוני בלוך), יוכלו להשתמש במקצת השירים שכאן.

      יהיה טוב אהובי, יהיה טוב

      המוזיקה הישראלית תהיה לעד חייבת למשורריה, על שהתניעו במילותיהם את היצירה העברית המולחנת. אבל לצד הטקסטים המאלפים שהותירו בחייהם, תמיד היה את הצד שהתעורר אחרי רבע שעה ב"כסית". למשל, אלכסנדר פן, המתאגרף שלא תמיד השאיר את הכפפות מחוץ לבית, מתאר ב"סורו מני" תזה גברית ישראלית רווחת על היפתחות נשים בפניו: "אך לי אהובה, גם פה גם שם /אחת צנועה, שניה פרוצה", משפט שבתרגום לשפת העם נשמע כמו תיאור חייו של כדורגלן בפינת הרכילות.

      גם אלתרמן, שלצד שירי האהבה המדהימים שלו, ידע לתאר היטב ב"זמר שלוש התשובות" את התיאוריה סביב מערכת היחסים של משה וגילה קצב - "אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד/ ואותך אעזוב מיותרת/ בלילות ארוכים לחכות/ עד שובי מזרועות האחרת?". בשיר לשם שינוי, גילה לא שותקת, ובעצם עם תשובה כה רופסת ומתחנחנת, עדיף היה שתשתוק: "אם צריך לא לבכות לא אבכה/ העיקר שאדע כי תחזור/ כל אשר תבקש ותשאל/ אעשה ואוסיף לשמוח/ יהיה טוב אהובי יהיה קל/ לעולם לא יחסר לי כח". צריך להיות מגלומן לא קטן כדי להיות גבר שכותב כך בלשון נקבה, אך כנראה שבשל כך המציא אלוהי הכתיבה את המשוררים.

      גם דוד אבידן שלח את אהובתו להיות "מותרת לכל אדם" ומאיר אריאל אהב יותר מכל, כאמור לכופף בננות. השליטה המוחלטת של הלהקות הצבאיות וחבורות הזמר בפופ הישראלי עד אז עם "יש לך פה עניין עם פועלי בניין" ולצדם הגדול מכולם - "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", שלחה את הישראלים לרדוף אחרי חצאיות. וזו המציאות אליה גדל עולה חדש מפרס, לימים האזרח מספר 1, יועץ משפטי לממשלה ונשיאת בית המשפט העליון. פלא שבסוף זה נגמר באצבע המורה נו נו נו?

      זה מה שהיא רצתה

      השפה המולבנת והעדינה בה השתמשו משוררי ישראל לאורך הדורות בכדי לבטא את יחסם לנשים, עברה טיפול בהלם עם פתיחת שערי הז'אנר הים-תיכוני: אם את "זמר שלוש התשובות" ניתן היה עוד לנסות לפרש בצורה דואלית כשיר אהבה נואשת, איך אפשר להתייחס ל"תפוס תפוס תפוס/ תסובב לה את הראש/ תנסה אותה לכבוש/ קח אותה לזרועותיך ותראה לה מי הבוס/ תפוס אותה חזק/ כמו שהיא אוהבת/ ככה היא נגנבת" (מילים: יוסי גיספן)? יש לציין שהשיר הנ"ל, בביצועו של ג'יימס דין גרסת לוד מושיק עפיה, היה ועודנו להיט עצום בקרב קהלים רבים. השיר, מנסה "בנאיביות" לייעץ לגבר כיצד לכבוש את נערתו משתמש במוטיבים כוחניים ("תפוס אותה חזק"), ועוד טוען שהיא נהנית מזה ("ככה היא נגנבת"). אחד הטיעונים הקלאסיים במשפטי אונס/פגיעה מינית וכו' הינם "ככה היא אוהבת", "זה מה שהיא רצתה", "היא בעצם נהנתה מזה".

      אסור לזלזל בהשפעת גיבורי תרבות על הלך הרוח של ציבור. יוסי עדן, שמכר מאות אלפי קלטות ודיסקים, כותב ב"סלחי לי" "באותם הימים ששיחקתי קלפים הייתי שותה ואותך רק מכה". כמובן שהוא רק מבקש סליחה, ושזה לא יקרה שוב. המוזיקה הים-תיכונית, שטענה לאותו קיפוח וגזענות עליהם דיבר משה קצב בנאומו הבלתי נשכח, משלבת בעשרות טקסטים בתוכה יחס בעייתי לנשים במקרה הטוב, ופשוט עוין במקרה הרע. כל הסקת מסקנה מכאן לגבי היחס בין מאזיני מוזיקה ים תיכונית ודעתם בנושא קצב, תהיה כוללנית ובעייתית, שלא לומר עבודה קלה מדי לטוקבקיסטים.

      פצעים ונשיקות

      גם מקומו של הרוק הישראלי ביחס לנשים לא נפקד: נקודת האפס של הרוק הישראלי בשנים האחרונות, והמודל שמאמצת לעצמה כמעט כל להקה מתחילה, הוא זה של מוניקה סקס ב"פצעים ונשיקות". קשה לחשוב על אלבום אהוב ומצוטט יותר ממנו. אלא שמתוך הניסיון לחכות את הזעם הגראנג'י, יהלי סובול ושות' איבדו קצת את הבלמים: "אז נשארתי שם/ הקזתי לה דם/ כשניסיתי לשנות לה את העולם", הם שרים בשיר הנושא של האלבום, וממשיכים כמובן עם השורה האלמותית: "הייתי רוצה לשבור לך יד/ ואז לתת לך רחמים", שאומצה בחום על ידי עשרות נערי אמפיפארק מאושרים ביום העצמאות. וחבל שכך, כי באלבום עצמו נכתב אחד משירי הפמיניזם החשובים בתולדות הרוק הישראלי ("כל החבר'ה"), שמגולל סיפור עצוב של נאנסת. אז מי הם בעצם חברי מוניקה סקס? זה לא חשוב: השאלה היא כיצד הם נתפסים על ידי אלה שבטוחים שא' ממשרד כזה או אחר היא שקרנית או סתם "לא זורמת", וכאן, אפילו "כל החבר'ה" לא יעזור.

      לאותו הדין ראוי גם ירמי קפלן "שנותן לך ישר לפנים" כי הוא בתוך משבר. באזורי הפאנק וההארדקור המצב קשה קצת יותר, כשלהקות מבריקות כמו מאנקי סון אף א דאנקי מצהירות באון "רוצה לקרוע את הכוס שלך", ושרות שירי הלל לאחד והיחיד, בני סלע. כאמור, גם אם מדובר במחוות וקריצות, מי שינסה להבין מדוע משה קצב מחייך כה רבות בימים אלו, יידע שרוב הישראלים, לא ממש שמעו על המונח "בין השורות". וזו רק התיאוריה האופטימית: אולי בעצם אין כאן בכלל סאב-טקסט.

      חשוב לציין שהרוק הישראלי, בראשות ערן צור (ולצידו אפשר למנות את "נערת רוק" של יצחק לאור), היה הראשון להעלות סיטואציות מורכבות יותר בין גברים ונשים, שבעיני לפחות תרמו רבות לשיח סביב נושאים אפלים ולגיטימיים כמו סאדו-מאזוכיזם, אלימות ואונס. לזכותו של צור ייאמר, שגם בשירו האפל ביותר, "בחצרות בחושך", תמיד לקח אחריות על הטקסט, הסביר את נקודת מבטו של האנס אך מעולם לא תמך בה (על אף שנקשר לידידות עם מורשע באונס, יובל מסנר). האופן שבו צור שר את השיר, נטול הומור ונון שלנטיות מלא בכעס, מקנה לו אמינות ואת ההבנה שזכותו של אדם להגן על גופו הינה קדושה. אין לי ספק, שהאמנות של ערן צור לא הביאה להלך הציבורי הרגוע ביחס לעסקת הטיעון בפרשת קצב.

      אחכה לך

      את רוב הטקסטים ברשימה לעיל, מלבד אחד, כתבו גברים, בין אם לקולות נשיים ("זמר שלוש התשובות") או למען שירה גברית, ורק מקרה אחד של כתיבה נשית לביצוע גברי ("אהבת פועלי בנין" של נעמי שמר). אך משנות ה-60 החשוכות של שלטון האתוס הצה"לי הגברי בדור המדינה ועד השחרור הפמניסטי לאחר מכן, נשים ישראליות לא הגנו על עצמן מספיק בטקסטים חזקים, שיתנכלו לוולגריות והחיפצון שעברה האישה במוזיקה הישראלית. הסיבה הראשית לכך היא שרוב הזמרות הישראליות פשוט לא כותבות שירים, ונעזרות בכותבים גבריים. מלבד יונה וולך ז"ל, שהשתמשה במין ככלי משחרר לנשיות שלה (ולכן הרוב המוחלט של הלחנות שיריה נעשו על ידי גברים) ולאה גולדברג ז"ל, רוב הכותבות הנשיות, מרחל שפירא ("יש בי כוח/ אל תחוס עליי...אל תפריע לקוצים שלך לשרוט את רגלי" מתוך "אדבר איתך") ועד דנה ברגר ("אף אחד לא יכול לאהוב אותי כמו שאתה מרביץ לי", מתוך "תהרוג אותי"), המשיכו קו מתגונן ונפסד אל מול ההגמוניה הגברית במוזיקה הישראלית.

      גם משוררת נשית מובהקת לכאורה כחנה גולדברג, כתבה לאייל בוחבוט ואילן אביב את המילים "אם הייתי אומר לך את האמת, שאת בת זונה והייתי מת שתעופי למקום ממנו באת, שתעופי מכאן קיבינימט" (מתוך "אל תגידי לי"). הכתיבה הנשית במוזיקה הישראלית מתאווה לגברים באופן מושפל עד מחילה על כבודו של הגוף, ואינה נכתבת מנקודת מבט של תיאור מציאות (כמו בהיפ-הופ למשל), אלא בסוג של השלמה לאופן שבו יש לאהוב. כמובן, כמו בכל חלק במאמר זה, ישנן דוגמאות נגדיות, של כתיבה פרו-נשית אמיצה ופוגעת (מאסתר שמיר ועד ענבל פרלמוטר ז"ל), אך בסגירת מעגל, אפרת גוש ממש לא בודדה. ובסיכומו של דבר, כהשגברים עוגבים, הנשים אינן מתגוננות, משה קצב מקבל את עסקת חייו ומרבית הציבור ממלא פיו גלגל"צ - אפשר לומר שלמוזיקה הישראלית הולכות ונגמרות הסיבות להמשיך לשיר.