אין חיים על מאדים

      אחרי ששמע את "The Bedlam In Goliath", החדש של דה מארס וולטה, , איל רוב רק רוצה שיעזבו אותו בשקט

      איל רוב

      מלבד השמות עתירי העזוז שלהם, יש עוד כמה דברים טובים לכתוב על סדריק ביקסלר זאבאלה ועומר רודריגז-לופז. השניים ממש לא פראיירים כשזה מגיע ללדחוף את הגבולות שלך הישר אל הקצה, ועם לא הרבה מאמץ הם מצליחים לחצות אל הצד השני ולהוציא משם פרצי יצירתיות ותפוקה מהמרשימים שנוצרו. העובדה שחלק ניכר מהפרוג-רוק-מטאל-פ'אנק שלהם נעשו על כמויות סמים לא מבוטלות, לא העיבה במאומה על קוהרנטיות הנגנינה הלא הגיונית של השניים, הדבר הכי דומה להתרגשות פצצת אטום ששמעתם מאיזור טקסס. גם זה שהם אשפי מדיה ויודעים דבר או שניים על שיווק, בעיקר כשהמוצר שלך הוא משהו שעוד לא נשמע מעולם, עדיף שייעטף בסיפור מרתק שיגרום למבקרים - המעריצים ממילא בכיס הקטן שלהם - להמהמם בסיפוק, ולשחרר, "הוי זה מעניין" בתום הביקורת.

      הסיפור שגויס לאלבומם הרביעי, "The Bedlam In Goliath" , משאיר מאחור את כל מה שסיפרו לנו עד עתה. זה מתחיל, איך לא, בעיר העתיקה ירושלים, בה נקנה לוח וויג'ה מסתורי לתקשר עם רוחו של ג'רמי ווארד, חבר הלהקה שמת מיותר מדי הירואין. הלוח, התחיל להתרחפן וחברי הלהקה, שגם ככה לא נתפסים כנורמלים יותר מדי, התחילו להשתגע כשרוח רעה בשם גוליית (לא פחות) החלה לחרב את עולמם ולגרום לאולפנים בהם הקליטו להיות מוצפים, לטראקים להיעלם מהמחשב ולפחות לטכנאי אחד לחטוף התמוטטות עצבים במהלך ההקלטות. ואם זה לא מספיק, סדריק לקח מטוס למקום שרק הוא יודע וקבר שם במו ידיו את הלוח השטני. בראיונות איתם השניים טוענים שרוחו ומסריו של אותו גוליית הם האורים והתומים של אלבום המהומה הזה. אחלה סיפור שבעולם, לא? אז כן, הרבה דברים טובים אפשר להגיד על מארס וולטה. מעט מאד מהם אפשר לייחס לאלבום הזה. כבר בדקות הראשונות, אתה קולט מה הולך ליפול עליך וקצת מסרב להאמין. אבל הנה מגיע הכאב הראש הזה, שמתחיל בפקפוקים עצמיים (בכל זאת, מארס וולטה, אולי אני מפספס פה משהו) ונגמר באיגרוף האצבעות עד שהפרקים מלבינים, בדיוק כמו שקורה ששומעים איך הילד הכי מעצבן בכיתה שוב לא סותם את הפה במשך שעה.

      (תוכן מקודם)

      פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

      בשיתוף נומייר פלוס
      לכתבה המלאה

      מארס טורקי

      בתור צמחוני אני ממש לא בעניין של לשחוט פרות קדושות. זה מלכלכך, מסריח ויותר משתי דקות של זיכוך ציני מרושע אין בזה באמת תועלת. אבל ראבק, נראה שהגיע הזמן להגיד את האמת על מצבם הנוכחי (והסחי) של השניים. באמא שלכם, מה נסגר, הא?

      לאתגר במוזיקה ולא לחזור על עצמך זה פנאן ואף רצוי. אין הרבה אנשים שתופסים מעצמם בצורה מודעת מוזיקאים, אבל באלבום הזה, זה כבר יותר מדי. או.די של דחיסות אוטיסטית ומאד מעייפת שכל תכליתה להותיר את המאזין - במידה וימצא צדיק אחד שישרוד עד הסוף - כל כך חסר נשימה, עד שלא יצליח להיזכר מה טיבה של מלודיה, או איך מריחה מוזה שאינה קשורה במהומה שגורם ענק פלישתי. נדמה כי מרוב איתגור עצמי, בניסיון לעשות את זה חזק ומהר יותר, זה הופך לגרוע יותר. בעצם, בלתי אזין בעליל. השירים כאן רודפים אחריך עם מאצ'טה נוטפת ביד אחד ומגאפון בשנייה, וממש כמו טלנובלות ספרדיות לא נותנים לך מנוח לשנייה. אם זה בפיתולי עלילה מופרכים, תפניות דרמטיות, אתנחתא קטנטנה, עד ששוב חוזרת התופת, גרוטסקית מאי פעם.

      אקספרמנטליות היא אמנם לא מילה גסה, אבל יכולה להיות וואחד מהמורה. פרנק זאפה, למשל, היה גאון אמיתי שלא הפסיק לאתגר את עצמו מאלבום לאלבום, אבל השניים אלה, ואולי כדאי שמישהו יגיד להם את זה כבר, ממש, אבל ממש לא, גאונים. האמת, הם נודניקים מהתחת.

      יללות הצבוע אכול הכלבת של בליקסר-זאבאלה היו תמיד סוג של לקריץ. טעם נרכש שכזה, שמתרגלים אליו בסוף. כאן הן עמוסות אפקטים ולפרקים נשמעות כאילו הכניסו את סולן להקת Rush למכונת זמן והנחיתו אותו על כוכב אדום ממנו הוא משדר לנו את מה שעיניו הקרועות רואות. הפתיחה הלא הגיונית (ולא בקטע טוב) של "Aberinkula" - בימים כתיקונם שם של תוף אפריקאי וכאן תופת צלילים - צווחות, אפקטים שיוצרים יחד ציקלון מסוג רע במיוחד. הרס שמוביל רק לעוד אחד כזה בשיר הבא שמודבק לו ויוצר מאסה קריטית של כמעט רבע שעה של דיסוננס בדיסטורשן. אני ממהר לבקש סליחה מכל מי שאי פעם חטאתי לפניו כי ייבת הרי להיות סיבה לעינוי הזה. יכול להיות שההתחלה טמונה בכך שג'ון תיאודור, מכונת גרוב שגרמה לבאלגן שלהם להיכנס גם לאזור חלציים ולא רק להיתקע בראש, אינו איתם עוד ובלייק פלמינג, המתופף החדש-ישן שלהם, מפוצץ לנו את האוזניים וסביבתם הקרובה בניסיון לצאת גבר- גבר מול צמד המטורפים שחותם לו על הצ'ק.

      וולטה דיסני

      פ'אנק תמיד היה בדמם של השניים לא פחות מפרוג, אבל כאן הוא מגיע רק בתשעים השניות האחרונות של "Ilyena" בהם אפשר לראות את פניו של המשיח, זוהרות מהשמיים הבהירים אשר ממהרים להתקדר בשנית, הפעם יש לומר בצורה קצת יותר מוצלחת בשיר שנושא את כול עולו של האלבום הזה, "Goliath". הצצה במילים של השיר, וביתר שאת באלו של האחרים, יוצרת איזה חשד מתגנב שאולי הסיפור הזה עם רוחו של גוליית לא כזה מופרך. מדובר בשקט באוסף מילים רנדומלי מטופש להפליא וילדותי במובן הלא טוב של המילה. קשקוש-בלבוש היו קוראים לזה אצלנו בשכונה.

      וזה ממשיך! ובניגוד לאלבומים הקודמים שלהם, שהסתפקו בגג 8 קטעים, כאן יש 12 מהתופת הזו. 12 קטעים הארוכים והמתישים ביותר ששמעתי ואם להוציא את “Cavalettas" כולם מהסוג שגורם למיסטר באנגל להישמע כמו סוזן ווגה, וגם זה לא במובן הטוב של המילה. כי בניגוד לאחרונים שתמיד נדמה כי איזה חיוך מפותל שזור בטירוף שלהם, אצל מארס וולטה זה פשוט לא טוב. ממש לא. אולי זה אני הטאמבל, שלא קולט מה הם עשו כאן; אתם יודעים מה, הלוואי. אבל מה בסך הכל ביקשנו? קצת מוזיקה ולא רצון אינפנטילי ברובו לדחוק את גבולות הטכנולוגיה ואת כפתורי האפקטים כמו ילדים שלקחו פעם ראשונה אסיד ונגנבים מהסאונדים שהם שומעים. עזבו אותי בשקט, באמא שלכם.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully