באסה או קלאסה: "It Must Have Been Love" של רוקסט

חבר טוב אמר לי פעם שיש לו שני כללי ברזל בנוגע לנשים - הוא לא יוצא עם בחורות שהולכות להפגנות של לואיס פרחאן, ולא עם כאלו שמקשיבות לרוקסט. למרות שלגבי הכלל הראשון אני ממש לא בטוח - מה רע באיזה פנתרה שחורה מיליטנטית בסגנון פוקסי בראון שתדקלם קצת סיסמאות על כוח שחור ותרביץ בך טיפה אסלם לנשמה? - עם הכלל השני אני חייב להסכים. קשה לחשוב על נזקים לפופ בסוף המאה ה-20, שהיו חמורים יותר מאלו שהסבו לו חברי הצמד השבדי האיום הזה.

ההצלחה הבינלאומית של רוקסט החלה כמו סיפור אנדרדוג קלאסי - שדרן רדיו אמריקאי נפש בשבדיה, שמע את "The Look" - הלהיט הגדול הראשון שלהם - ברדיו המקומי, וחזר למכורתו להוט להופכם לשלאגר גם בתוך ארצות הברית של אמריקה. ולדאבוננו, כך אכן היה - "The Look" הפך להיסטריה מוחלטת בקיץ 1988, כשמהפזמון האלמותי שלו "נה נה נה, נה נה נה, נה נה נה, שיז גוט דה לוק!" אי אפשר היה לחמוק (וזה לא שלא ניסו). הייחוס השבדי גרם, כמובן, להשוואות מביכות שכלל אינן במקומן לאבבא - הרכב שהפך לשם נרדף לעל-זמניות בפופ - והצליח לבלבל כמה מיליונים, שלקח להם לא מעט שנים להתעשת מהפדיחה הזו (מה לחוסר הבושה של "Sleeping in my Car" ולמופתיות של "Take A Chance On Me"?). אם אבבא נתנו גושפנקא לאירוויזיון והוכיחו שיש גם הרכבים ראויים שיכולים לצאת מתחרות הטראש הקיקיונית הזו (למרות שהם ביקרו שם הרבה לפני שהאירוויזיון הפך לתצוגת תכלית של המדינות הבלטיות), רוקסט הם סיבה מספיק טובה להשאיר את הדלתיים של עולם הפופ סגורות בפני כל מיני תחלואים סקנדינביים. במיוחד כאלה שהכניסה שלהם אל העולם הזה בדלת האחורית, דרך אותו שדרן רדיו אומלל שבסך הכל רצה לקנות ארון באיקאה ולא לשלם את המע"מ, הפכה לבכייה לדורות עם מאחז בלתי חוקי שהצמד השבדי הזה הקים במצעדי העולם.

הקיץ של 1990 לקח את רוקסט צעד אחד קדימה עם הפופולאריות שלהם, כאשר הם נקראו לדגל ההוליוודי, ושרו את אחד השירים בפסקול של "אשה יפה" (הייתי אומר שיר הנושא, אבל המושג הזה חמקמק - שיר הנושא הרי שייך לרוי אורביסון, בעוד השיר של רוקסט היה הסינגל המוביל מתוכו. אגב באותו אלבום הופיע גם אחד השירים הכי יפים של רד הוט צ'ילי פפרז, "Show Me Your Soul"). קשה לדמיין סרט שאני יותר סולד ממנו מאשר "אשה יפה", ולא רק בגלל שהוא הסרט האהוב על אמא שלי, אשה שכל קשר בינה ובין טעם טוב באמנות הוא מקרי בהחלט. לא, יש לי מספיק סיבות משלי - "אשה יפה" הפך את ג'וליה רוברטס לסמל סקס (אלוהים, למה?), החזיר את ריצ'ארד גיר מן המתים (אלוהים, למה?), הפך לדייר קבע בערוצי הברודקאסט בכל פעם שאין להם סרט חדש לשדר, ובעיקר קיבע מחדש את המיתוס שבו כל מה שבחורה צריכה בחיים, זה גבר עשיר. הטייק-אוף החומרני הזה על סיפור סינדרלה - החומרני לכשעצמו - הוא לא רק דוחה אלא גם שקרי, שכן דמותה של רוברטס מפסיקה לקיים יחסי מין מזדמנים תמורת כסף, בשביל שתוכל לקיים יחסי מין תמורת כסף בצורה מונוגמית.

"It Must Have Been Love", אם כן, מלווה את המניפולציה הכוזבת הזו בצורה נפלאה - הוא מתנהג כמו קלאסיקת פופ מבחינת הפקה, מלודיה וטקסט (אפילו סי-פארט יש לו), אלא שכל האלמנטים האלו הם קיטש מכוער ודוחה. החל מהלמות התופים שפותחות אותו, דרך הביצוע הקולי שבו לא קשה לנחש מי לובש את המכנסיים בצמד ומזכיר בעיקר את הסקורפיונז, המלים שמדברות על סופה של אהבה - החומרים שמהם עשוי הנצח - אבל בצורה כל כך בנאלית, שבלונית ונטולת רגש, שנדמה שכתב אותן איש שמעולם לא חווה אהבה (וכמו שחברי רוקסט נראים זה לא ממש מפליא). מה זה "מהרגע שנפגשנו ועד שהזמן אזל"? ומה זה "זה איפה שהמים זורמים, איפה שהרוח נושבת"? מה אני אמור להבין מהמשפטים הסתומים האלה בנוגע לסיומות של מערכות יחסים? שהרוח נושבת? למעשה, הדבר היחיד הטוב שאפשר להגיד על "It Must Have been Love" הוא שאחריו היה הרבה יותר גרוע. חברים, אחריו הגיע "Joyride".