האמן 17: אפרת גל

תערוכת היחיד של אפרת גל, "היער השחור", מוצגת בימים אלה בגלריה אלפרד

לכל התערוכות והעבודות שלי אפשר לקרוא "שלג דאשתקד", כפי שקראו לתערוכת היחיד הקודמת שלי בגלריה "אלפרד". העבודות שלי עוסקות באופן קבוע בשלג ובביטויו השונים – גם בציור וגם בפיסול. המילה "אשתקד" מצביעה על העיסוק החוזר בחומרים מן העבר. כאשר משתמשים בביטוי "זה מעניין אותי כמו שלג דאשתקד", הכוונה שהשלג נמס כבר מזמן ומדובר בנושא לא רלוונטי ולא מעניין. אבל אותי שלג דאשתקד דווקא מעניין מאד. גם השלג וגם העבר. ובכל זאת לתערוכה הזו קראתי "היער השחור", בגלל שהמוטיב של היער האירופאי חוזר ומופיע בעבודות לצד השלג.

"היער השחור" הוא גם שמו של אזור בגרמניה – ארץ ותרבות שנוכחת בעבודות. מצחיק אותי שזה גם שם של עוגה שהייתה פעם מאד פופולארית, וחוץ מזה לעוגה ולעבודות המוצגות בתערוכה צבעוניות דומה – שחור, לבן וכמה כתמים אדומים.

האמן הגרמני אנסלם קיפר הוא האמן שהכי השפיע עלי, גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת התכנים. בזמן האחרון אני מושפעת גם מהדפסים יפניים וציורים בדיו. יצירה קולנועית שמאד השפיעה עלי מבחינה אסתטית היא "החותם השביעי" של ברגמן, והספר הכי משמעותי עבורי הוא "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן.

כל צופה שיתבונן בציור ויתרגש. הייתי רוצה שהעבודות שלי ידברו גם לקהל מלומד וחובב אמנות אבל גם ל"אדם הפשוט". אני לא רוצה שצופים יחוו ניכור וריחוק מול הציורים. זה אולי בלתי אפשרי לתפוס את שני הקצוות, לעשות אמנות מלומדת אבל לא כזו שמוגבלת לקהל מצומצם, אבל אני מנסה.

דוד של אימי, על שמו קרויה הגלריה. במקור מגרמניה. הוא הגיע ללונדון, התחיל כיוצר מסגרות פשוט, והתקדם: הוא עשה מסגרות לפיקאסו, לבייקון ובסוף הפך לאספן אמנות. הגלריה היא מעין המשך לפעלו – הוא היה מסגר ולא אמן, כלומר סיפק מסגרת, שמשאירה מקום פתוח לתוכן של האמנות.

"לאחרונה ערכתי לעצמי רשימה של כל הדרכים שיצרתי בהן אי פעם שלג בעבודות שלי", מספרת אפרת גל. "אומרים שלאסקימוסים יש עשרות מילים המתארות שלג – לי יש כעשר דרכים לבצע אותו".

גל לא חושפת את כל האפשרויות לייצור שלג ("סודות מקצועיים"), אבל הטכניקה מגוונת: נייר קרוע, עדשים שצבעה בספריי, מלח גס, קמח. את הידע בהכנת "שלג" צברה החל מראשית לימודיה במדרשה, ואת האובססיה אליו – מהתקופה בה עבדה בעיר יקטרינבורג ברוסיה, שנמצאת בהרי אורל הסמוכים לסיביר.

"הנוף המושלג הכניס אותי לשוק כשראיתי אותו לראשונה", אומרת גל, "זה נוף הילדות של סבא וסבתא שלי. האם יש לי קשר לנוף בגלל שהם באו משם, או שעבורי, כישראלית, הנוף הזה זר לגמרי? עבור הרבה אנשים הנוף הזה מעורר תחושות קשות. יש בו שילוב של פחד ויופי".

בהקשר לשלג מזכירה גל את אגדת הילדים שלגיה: מלכה יושבת ליד החלון, מתבוננת בשלג, רוקמת, ונדקרת ממחט. היא מתבוננת בטיפות הדם על השלג ומבקשת שתיוולד לה ילדה שעורה בהיר כמו השלג, והשפתיים שלה אדומות כמו דם. "מעניינת אותי האסתטיקה של הכתם הבודד", מסבירה גל, "השלג הטהור והבתולי, שהוא כמו דף לבן, והדם שמכתים אותו".

בציורים של גל מופיעות עבודות רקמה וממחטות בד ישנות בחלק מהעבודות. את חלק מעבודות הרקמה ביצעה בעצמה, וחלק מהחפצים שייכים לסבתות של גל, שבאו מגרמניה, המדינה בתוכה שוכן היער השחור.

החפצים המשפחתיים שגל משתמשת בהם, הם כהגדרתה "חפצים שהם הצילו". היא לא מתעסקת באופן ישיר ביהדות גרמניה או בטראומה שהיא עברה, אבל יש נוכחות לתרבות המרכז-אירופאית שהמשפחה של גל היתה חלק ממנה. "השלג הוא לבן וטהור, השאלה היא מה מסתתר מתחתיו", אומרת גל, ומתייחסת לשלג כאל כח טבע שמעלים ומוחק עקבות של פשע.

גל עצמה מבצעת מחיקה ושינוי סדרי עדיפויות בהיסטוריה: חלק מהעבודות מופיעות בתוך מסגרות של ציורים שהיו שייכים למשפחה. היא שלפה את הציור המקורי והכניסה תחתיו ציור שלה. במקום החפץ האירופאי האותנטי מופיעות הפנטזיות שלה, בהן הנוף האירופאי הוא פראי ואלים. "אני מאמינה שהשימוש שאני עושה בחפצים האלה מחייה אותם. הם מקבלים מקסימום במה ומשמעות", היא אומרת.

למרות העיסוק בחפצים אישיים, גל מעידה שבמשך השנים העיסוק הופך להיות פחות ופחות אוטוביוגרפי, ויותר אסתטי. על אחת מהמטפחות בתערוכה רקומות ראשי התיבות E.M , כמעין עדות לבן משפחה שקיבל את המטפחת בעבר, אלא שהשימוש באותיות הללו נבע מבחירה אקראית לחלוטין. על ציור נוסף של נמר שצד את טרפו מופיע משפט באותיות גותיות, כפי הנראה בגרמנית, וגם הוא למעשה חסר משמעות. "זה ג'יבריש", מסבירה גל, " אין סיכוי שהצופה ישראלי הממוצע היה מבין את הטקסט לו היה כתוב באמת בגרמנית. אני נמצאת באותו מקום. גם עבורי זה לא מובן. אני לא באמת אירופאית - זו פנטזיה שלי, וזה חלק מהתוכן של העבודות: אני לא אמנית רוסיה שמציירת שלג. המבט הזר הוא חלק מהותי בעבודות" .