בסיסטית מחפשת להקה: האנדרטונז

ברור שאלבום של ה-Undertones - שלושים שנה אחרי ובלי הסולן המקורי - מעורר חשד. אבל אל תשכחו שגם בראשית ימיהם, כשהם הוקמו בדרי, צפון אירנלד, ב-76', הם נראו חשודים. קודם כל, לסולן קראו פרגל שארקי (אני חוזרת: Feargal Sharkey!!) וצורת הגולגולת שלו לא הייתה לגמרי נורמלית. בניגוד להרבה להקות פאנק לונדוניות, הם היו נטולי כל יומרה פוליטית, אופנתית או אמנותית. הם לבשו סוודרים מהמשביר, ועד שהם חתמו על חוזה עם חברת Sire ונסעו ללונדון הם מעולם לא ביקרו במקדונלדס, ולא מסיבות אידיאולוגיות. אבל למרות הפרובינציאליות המזעזעת, האנדרטונז הראו לסצינת הפאנק הטרנדית של לונדון איך כותבים שיר! מישהו אמר פעם שהאנדרטונז הם "כמו הביטלס, רק עם עור פנים גרוע ובלי חברות".

מוזיקלית הם היו איפושהו באמצע הדרך בין פאנק לביןPower Pop , וכמו הבאזקוקס, הם כתבו שירי פופ יפים ופשוטים, קצרים ונאיביים, על ייסורי הנעורים והאהבה, על בחורות, משפחה, כדורגל וכמובן שוקולד (בגלל זה החצ'קונים). אלבום הבכורה שלהם מ-79' הוא תמצית של פאנק-פופ עם ריפים עוצמתיים שהעיפו אותם מאירלנד עד באר שבע, כשמעל הכל זרח הסינגל הראשון והלהיט הכי גדול שלהם, "Teenage Kicks" - המנון הנעורים האולטימטיבי ושיר הפאנק-פופ המושלם.

בנאגלה הראשונה הוציאו האנדרטונז ארבעה אלבומים, כשלקראת הסוף הם איבדו את הפוקוס, ושארקי החליט שהוא רוצה לנצל את הקול הרוטט שלו לקריירת סולו. זה פחות או יותר נגמר בזה שהוא גידל קארה והוציא את להיט הסול~תכול~העיניים המשונה, "A Good Heart".

בסוף הניינטיז, 16 שנה אחרי שהתפרקו, האנדרטונז התאחדו, בלי הכריש. זה לא היה מהאיחודים הבומבסטיים והמיוחצנים האלה, סטייל הסקס פיסטולס, אלא משהו צנוע - חופה בחצר, בורקסים, גג מאה אורחים. טוב, זה היה איזה שנתיים לפני שיצא הסרט הדוקומנטרי ""Teenage Kicks: The Story of The Undertones, שהפגיש את השדרן האגדי ג'ון פיל, אחרי שנים, עם הלהקה שהנפיקה את השיר האהוב עליו. וזה היה חמש שנים לפני שפיל מת ואנגליה נזכרה ב"Teenage Kicks", שהושמע, לבקשתו, בהלוויה המאוד מתוקשרת שלו. השילוב של הטיימינג הסתמי והאופי של הלהקה יצרו קאמבק קטן, שהתחיל בסדרה של הופעות בעיר הולדתם, ואז נראה לאן זה יתפתח.

נכון, לפרגל שארקי היה קול ייחודי ופרצוף עוד יותר ייחודי, אבל הוא לא כתב את השירים, כך שהעובדה שהוא לא חזר ללהקה היא לא באמת הפסד עד כדי כך קטלני. לזכותם של האנדרטונז ייאמר שהם לא סתם הביאו איזה ילד שישיר איתם, כנהוג, אלא גייסו זמר מעיר הולדתם, שאפילו אינו צעיר מהם בהרבה. פול מקלון (לא מקל קטן, McLoone) היה בן 32 כשהצטרף ללהקה והוא בן 41 היום. הוא עובד כמפיק ברדיו באירלנד, ולפני האנדרטונז הוא היה סולן בלהקה בשם Carrelines. בוויקיפדיה כתוב ש"קהל המעריצים שבא להופעות נשאר גדול ונאמן, ומרבית המעריצים מקבלים את מקלון בתור הסולן החדש של הלהקה". שמעתי שהיתר יושבים בבית עם בובת וודו שלו ותוקעים בה סיכות בזמן שהם מאזינים בלופ ל"Songs from The Mardi Gras" של שארקי.

ב-2003 יצא אלבום הקאמבק של האנדרטונז, "Get What You Need". זה לא היה תקליט ענק, אבל הוא הראה שהאנדרטונז יכולים להסתדר גם בלי שארקי ושהפול מקלון הזה דווקא בסדר - מה גם שיש לו את המבטא הנדרש. אחרי הקאמבק המוצלח נאלצו האנדרטונז שוב לעשות הפסקה, כי הבאסיסט, מייקל בראדלי, חלה בסרטן. אבל הוא עבר טיפולים ועתה האנדרטונז 2K חוזרים עם אלבום חדש, השני עם מקלון.

מצד אחד, לא הרבה השתנה מאז הימים הטובים: זה אלבום של חצי שעה ורוב השירים הם פחות או יותר באורך של שתי דקות. השיר הפותח את האלבום, שיר הנושא, היה יכול בקלות להכלל באלבום הראשון שלהם. ומה שנחמד זה שתסכול הנעורים של האנדרטונז מודל 79' הפך עם הזמן למרירות גיל העמידה, עם טקסטים כמו "היית צריכה להתחתן איתו ולא איתי" ("Him Not Me"), אך ריפים לא פחות חדים מפעם.

יש באלבום כמה שירי פאנק-פופ טובים וגם כמה שירים טובים שהם לא פאנק, כמו למשל שיר הפאוואר-פופ "Everything You Say Is Right"; השיר המוזר "Fight My Corner", שיש בו לופ אלקטרוני, ריף גיטרה כוחני ותיפוף היפ הופ א-לה סטון רוזס; ו"Tomorrow's Tears" שהיה יכול בקלות להיות להיט אינדי בריטי בתחילת הניינטיז. אם חושבים על זה שהאחים או'ניל - שני הגיטריסטים של האנדרטונז - הקימו באמצע האייטיז את להקת האינדי That Petrol Emotion, בזמן ששארקי פנה למיינסטרים הסהרורי, זה לא מפתיע. "Happy Valley", מהאלבום החדש, אפילו נשמע כמו "It's a Good Thing" של That Petrol Emotion. נכון שיש באלבום גם די הרבה שירי פאנק גנריים, צפויים ולא מלהיבים וכמה זוועות רוקנרול. מצד שני, בטח גם הם נשמעים בסדר בהופעות. במיוחד באירלנד.

האנדרטונז, "Dig Yourself Deep"
(Cooking Vinyl)