וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

טעם של פעם

גיא שמי

29.2.2008 / 8:18

"פעם אחת" הוא שכלול של ז'אנר המיוזיקל עם שירים במקום שיחות עמוקות. גיא שמי מלווה עם אקוסטית ומצטרף בקול שני

בחור ג'ינג'י גבוה ומזוקן (גלן הנסרד) עומד ברחוב באירלנד ומנגן על האקוסטית החבוטה שלו. יש מקומות בעולם בהם היו קוראים לו מקבץ נדבות. על אף שלטענתו אנשים אוהבים לשמוע רק שירים שהם מכירים, עוברת אורח צ'כית (מרקטה איגלובה) מחמיאה לו על השיר המקורי שכתב. בפגישתם הבאה, אפרופו תיקון שואב-אבק יתברר לבחור שמכרתו הצ'כית החדשה יודעת לנגן; היא לוקחת אותו (ואת שואב האבק שלה, אותו היא מושכת כאילו היה כלב) לחנות כלי-נגינה שהיא מכירה, היכן שבעל הבית נותן לה מדי פעם לנגן על הפסנתר. יצירה אחת של מנדלסון זה כל מה שהבחור צריך על מנת להתרשם עמוקות, להוציא את הגיטרה שלו ובלי יותר מדי דיבורים להתחיל לעבוד על שיר שהוא כתב.

בכלל, אין בסרט הזה הרבה דיבורים; במקומם יש עבודה על השירים שהבחור הזה – עד סוף הסרט שמו לא נאמר אפילו פעם אחת – כותב (אגב, אלו לא שירים קצרים ואת חלקם שומעים יותר מפעם אחת).

שם פעמיו

על פי הזקן, המבט בעיניים ותוכן השירים, אפשר להבין שמערכת היחסים האחרונה שלו לא נגמרה על הצד הטוב ביותר (שלא לומר לא ממש נגמרה) והעבודה על המוזיקה שלו עם מישהו חיצוני, לא כל שכן בחורה נאה, עדיפה מבחינתו על טיפול. היחסים בין הבחור לבחורה - למרות הסלוגן של הסרט ואיך שהוא מקודם - נשארים ביחסים אפלטוניים עד סוף הסרט, אבל בניגוד ל – נניח - "אבודים בטוקיו", כיף לפרגן לשניהם. יש משהו בשיחות החולין שלהם ובעבודה המשותפת על המוזיקה, שגורם לנו לחשוב שאנחנו מבינים אותם נורא טוב. הבחור הוא הגיטריסט הג'ינג'י מהקומיטמנטס; אני לא משוכנע שהוא שחקן ענק, אבל ההבעה על הפרצוף שלו (בניגוד לשובבות שהיתה לו בסרט ההוא) משדרת הרים וגבעות של דכאון על רקע רומנטי. הבחורה הצ'כית נראית כאילו היא מתמודדת טיפה יותר טוב ובצורה מעט יותר בוגרת עם הכאב שלה ויותר מאוחר נגלה גם למה. איגלובה, שמגלמת אותה, היא שחקנית מדהימה - כל ההתנהלות שלה היא דרך אגבית, אבל אפשר להבחין בחיים מאוד לא פשוטים אי שם מאחור.

הבמאי ג'ון קרני טוען שהוא ניסה ליצור גרסה חדשה לז'אנר המיוזיקל - סיפור מאוד פשוט על חברות חדשה בין שני אנשים עצובים, כשאת השיחות העמוקות והתובנות אמורים להחליף השירים. אני לא יכול להגיד בביטחון שזה סרט טוב. חבר שהיה איתי בסרט, למשל, הרגיש שעבדו עליו: הבטיחו לו סרט והוא קיבל שמונים וחמש דקות של שירים (ועוד כאלה מהם הוא לא נהנה במיוחד). לדעתי יש שני פרמטרים שיגרמו למישהו לאהוב או לא לאהוב את "פעם אחת": הראשון הוא כמה אתה מגיב - בכלל וכרגע - לעוד סיפור על אהבה לא ממומשת; השני הוא כמה תתחבר לשירים שגלן הנסרד כתב. אני לא בטוח שיש נושאים יותר חשובים לעשות עליהם סרטים (או שירים) ואני (וחברי האקדמיה יסכימו איתי) מאוד התחברתי לשירים של הג'ינג'י.

אי לכך ובהתאם לזאת אני חייב להגיד ש"פעם אחת" כיסח לי את הצורה וגרם ללב שלי לדפוק חזק ומהר. הוא השאיר אותי בסופו עם הרגשה דומה לזו שהייתה לי בסוף של "שמש נצחית בראש צלול" מין מרירות מתוקה, עם דגש חזק על המרירות. להבדיל מ"שמש נצחית" (בו הקאבר של בק הוא הזיכרון המוזיקלי היחיד שנצרב), היו גם שלל שירים שהייתי יכול לזמזם בדרך הביתה, או בתוך האולם, בשביל להזכיר לעצמי איך הרגשתי בכל שלב בסרט. יש קצת בעיה עם שירים שמרגשים אותך ככה - אם לא תיזהר בכמות הפעמים שאתה שומע אותם, הם עלולים להפסיק להשפיע. אז אם לסיים במחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת ל"פעם אחת", אומר זאת כך - אני את פס הקול הזה, לא מתכוון לקנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully