בשקט כמעט מופתי ומאד לא הולם הסתיימה השבוע העונה הראשונה של "מאד מאן" ("הגברים של שדרות מאדיסון") הסוד הכי איכותי והכי שמור של HOT. שמור כל כך, שישנה מצביות גבוהה שכלל לא שמעתם עליה. בהקשר זה, מומלץ שבהוט ישימו להם כוכבית קטנה על החלטות הפרוגרמינג. רק רשלנות ו/או טעם רע הביאו להחלטה לשבץ את הסדרה הרותחת בעולם וזוכת גלובוס הזהב לשנת 2007 בימי ראשון בלילה (ובשידור חוזר בימי שני בצהריים). מה גם, שהנקניק לא נגמר איפה ששעת השידור מתחילה. כי אם בשירותי ה-VOD חשקתם, ואתם מוכנים לפרוס את המרשרשים על השולחן, הרי שעדיין תאלצו לחכות שבוע בין כל פרק. הכי מפעלי יחיעם וכאילו אין בעולם טורנטים, חברים שיושבים על ברודבאנד משוגע במשרד וצורבי DVD.
יוצר הסדרה, מת'יו ווינר כתב את הפיילוט ל"מאד מאן" כבר בשנת 2000. התסריט התגלגל לידיים של דיויד צ'ייס, יוצר ה"סופראנוס" שמייד הזמין את ווינר לעבוד ככותב ומפיק ביצירת המופת של HBO. ווינר חתום על עונות 5 ו-6 של ה"סופראנוס". הקילומטרג' שצבר בכתיבת סדרת טלוויזיה שעוסקת, באין מילים אחרות, בחייו של פושע, עזר לו לעשות את המעבר לעיסוק בסקטור הכי פחות חיובי בעולם פרסומאים.
בפגרה בין החלק הראשון של העונה האחרונה ב"סופראנוס" לפרקי הסיום, העמיס זה את מיטב המוחות והכישרונות שכבר הכיר על משאית ויצא לצלם את הפיילוט ל"מאד מאן". מכל מיני סיבות ארטיסטיות ברובן העדיף לקחת את היצירה החדשה שלו לחברה אחרת. AMC זכתה מן ההפקר, בעיקר כי ל-HBO כבר היו מספיק סיבות לבוא בדרישות שלא תמיד הסכים איתן. ווינר בחר בחברת כבלים קטנה יותר וידועה פחות, אבל בביטחון מלא ומוצדק במוצר שלו.
עמוד השדרה
"מאד מאן" - כינוי לאנשי הפרסום של שדרות מאדיסון בניו יורק. אז וגם היום. הסדרה, בהתאמה, עוסקת בחיים בתוך ומחוץ ל"סטרלינג-קופר", משרד פרסום מצליח אך בינוני בגודלו וביוקרתו, בעיקר במנהל הקריאייטיב שלה, דון דרייפר (ג'ון הם המצוין שגם לקח גלובוס על שחקן הדרמה), גבר שבגברים ולו כל מה שרק אפשר לבקש - מראה, כשרון, כריזמה, רעיה יפהפה, שני ילדים מקסימים, קרירה משגשת וגם כמות לא מבוטלת של שלדים בארון. מסביבו הקולגות - הבוסים והעובדים הכפופים לו, המזכירות במשרד והלקוחות. לצידו אשתו ומאהבת אחת (או שתיים) כולן דמויות שהולכות ומתעגלות מפרק לפרק, סיפור החיים שלהם מתכתב עם זה של דון ברמת אינטימיות משתנה, ואף אחת מהן לא מכירה אותו באמת. אין לו חברי נפש וגם לא הורים. לאט ובהדרגה מתגלה לנו למה.
בדומה ל"סופראנוס" גם "מאד מאן" שמה את מרכז כובד העלילה על ומתוך דמות מרכזית מובילה, כשהיא יוצאת ממנה לסיפורי החיים של שאר הדמויות, חושפת באופן יפהפה ומאד (מאד!) מטריד את מרקם החיים האורבאני בארה"ב של 1960. בתקופה שהיא פוסט מלחמה אך פרה המהפכות הגדולות של עשור ה-60, "מאד מאן" מציפה את הקיצוניות הבלתי נתפסת של הסטנדרטיים החברתיים המקובלים דאז, ולא מרפה בחריפות ובישירות שלה, אפילו לא קצת, אבל עושה את זה עם שארם וסטייל שאפשר רק למות עבורו.
כל פריים בה מוקפד עד הפרטים הקטנים. לעזאזל, אפשר פשוט לבהות בה גם בלי להתאמץ עם העלילה. הארכיטקטורה והריהוט, החליפות והשמלות, בקבוקי הברנדי וכוסות האולד-פאשן, תסרוקות, בגדים ואין ספור אקססוריז מטמטמים כולם הופכים את "מאד מאן" לחגיגה של סטיילינג וארט. ומה שמדהים, שהיופי האלגנטי הזה נמצא בדיסוננס תמידי עם כיעורה של חברה פרימיטיבית, צבועה ושקרית. ניו יורק של "מאד מאן" היא מקום נורא לחיות בה, בעיקר אם את אישה. אבל היא נראית כמו חלום. כמו פרסומת.
ב-1960 כולם עשנו, שתו, נאפו ושקרו. הומופוביה, גזענות, הטרדות מיניות בסביבת העבודה וסקסיזם בכלל היו מעבר לעניין שבשגרה. הן הנורמה והן הלחם והמים של "מאד מאן". לעיניים פוליטקלי קורקט של צופה מן העתיד, המציאות הזו לא רק בלתי נתפסת, היא ממש מייצרת אי נוחות. בעיקר בשלושת הפרקים הראשונים. אבל אז, בפרק 4 שומעים את ה"קלינג" של האסימון. ומפה כבר אי אפשר לחזור.
מגזין בלייזר
"סופראנוס", "הסמויה" ו"אהבה גדולה" הן כולן סדרות שעוסקות בשאלת החטא והעונש, הרע והטוב, המותר והאסור. כולן מציגות קונפליקטים, בחירות והשלכות. כולן מיטיבות לייצר דיונים בסוגיות מוסריות ותוהות מהי מידת הרלוונטיות של ערכים בפריזמה בה פועלות. שלושתן מתעסקות בדתות הגדולות של החברה המודרנית - משפחה, כסף, כח ויוקרה ואהבת האל. אבל כולן נותנות לכל אלה פרשנות והסתכלות מודרנית ועכשווית. "מאד מאן", לעומתן, מתרחשת בעבר הלא מאד רחוק, ובכך נותנת הצצה לתקופה בה כל החרא הזה נולד, תפס צורה והפך לחיים כמו שאנחנו מכירים אותם: קרים, מנוכרים, תחרותיים ובלתי מפרגנים בעליל. חיים בהם הכול אבל הכול למכירה. הפיטץ' הנכון יכניס את הסכום הנכון לכיסים הנכונים, וכל אסטרטגיה שיווקית "חכמה" מותרת בשם ה"קראייטיב". במובנים מסוימים, אנו מביטים בראשית ימי המניפולציה הרגשית, זו שהיום חברות ותאגידי ענק מיטיבים לנצל במסעות הפרסום שלהם לטובת בעלי המניות, כשהן מתעלמות מההשלכות המוסריות על החברה שלנו.
פרגנו לעצמכם את העונה הראשונה של "מאד מאן" (השנייה מגיעה בקיץ 2008 בעזרת אללה ואיגוד התסריטאים של הוליווד) וזין אם בכל פעם שפרסומת מנסה למכור לכם שירותי טלפוניה בהצגת אידיליה משפחתית (וזו רק דוגמא, ילדה קטנה מעניקה דובי להומלס, בשם שירות סלולר יכולה להתאים פה באותה מידה) אתם לא מתחילים לחשוב על הזיונים מהצד של האבא, האלכוהוליזם של האימא וההתמכרות הוודאית של הבת למשככי כאבים. זה טוב. זה חשוב ממש. זה מכניס קצת דברים לפרופורציה.