אישה מבוגרת מהקהל, בשיער אפור, קמה ועוזבת באמצע. על הבמה רקדנים שלובשים רק מכנסי ספורט קצרים בצבע כסף, מבריקים מזיעה, דופקים את פלג הגוף העליון באוויר בתנועות קצובות של מכונת קידוח ומבט רגוע ומרוכז. גם הרקדניות, בתחתוני מחוך גבוהים בוורוד עדין, לא מתנהגות כמו הבלרינות הרגועות שהן נראות. הן רצות על קצות האצבעות כמו בבולשוי, אבל התנועות שלהן חזקות כמו מוזיקת הטכנו השתלטנית שברקע.
"מאקרובה קביסה", המופע החדש של שרון אייל, מתחיל בלי חימום. כשהמסך עולה, המוזיקה והרקדנים כבר נמצאים בפיק וקל להיכנס פנימה. הפסקול העוצמתי שהרכיבו אייל, הדי ג'יי אורי ליכטיק וגיא בכר מורכב מכ-20 קטעים של טוקסידו מון, סוניק יות' וסייפרס היל, סטרווינסקי, דפש מוד ועוד. האנרגיה שיוצאת מהבמה נוכחת באולם במאסיביות, לופתת לקהל את העורף ומזיזה. גם התאורה לא מתבטאת בעדינות. פלאשים חזקים של ניאון לבן ומסמא דופקים בשלב מסוים לצופים בפרצוף. מסנוורים ונכבים. מעיפים לקהל את הראש ונעלמים.
שרון אייל לא רוצה שלקהל שלה יהיה נוח. אולי גם לה לא נוח. התנועתיות החזקה שהרכיבה את המופע הקודם שהיא הרימה ככוריאוגרפית, "ברתולינה", נמצאת גם כאן ולא ניראה שהיא מתכוונת להירגע. אייל גם נמצאת על הבמה. רוקדת את הכוריאוגרפיה שהיא עצמה יצרה. כמובן שעליה השפה הפראית-מודעת, נראית הכי נכונה. בעוד ששאר הרקדנים נראים כמי שמשחררים את האנרגיה שלהם באופן מבוקר, אייל זזה כמו מי שפורקת פולסים רבי כוח שחייבים לצאת מהגוף. כשזה בא עם המראה המרשים שלה, זה כמובן מהפנט. נראה שהפן של התרפיה העצמית גלוי כאן ומשפיע גם על הצופים. יש להניח שאנשים רצו לרקוד כשהם יצאו מ"מקארובה קביסה" ולא באופן מנומס.
למי קראת מאקרוב
ההברקה הויזואלית של המופע הזה היא כמובן ההחלטה לתת לגברים לרקוד בנעלי עקב אדומות. הנעליים שעיצבה ענבר יוסיפון למופע הן בעלות נוכחות תיאטרלית טובה ומדויקת. לא סתם אדומות דם זרחני וטרי. לא עקבים רגילים סיכה ארוכה במיוחד ומחודדת. החרטום שלהן משונן וכל מהותן נשיות דוקרת.
כשהרקדנים השריריים נועלים אותן, כל שפת הגוף שלהם משתנה. התחת יוצא החוצה, החזה נשלח קדימה ושרירי הרגליים עומדים להתפקע. הבחירה הנשית להיכנס לנעל כזאת נראית ככה, יותר מתמיד, לא טבעית ומדי משתדלת.
המופע הזה עומד להצליח. הוא יותר קומוניקטיבי מפילוסופי ויש בו, חוץ מהכל, גם רקדנים מצוינים. שני הרקדנים הברזילאים שרוקדים עכשיו בבת שבע - ליאו לרוז כהה העור ואנדרסון בראס (עם השפמפם) - הם רקדנים מהסוג שמחזיק לבד במה. בראס במיוחד. אם אנטוניו בנדרס הצעיר והחושני היה מתחיל לרקוד באחד מסרטיו המוקדמים של אלמודובר, זה היה ניראה ככה.
המופע הזה הוא עוד שלב בהתקרבות של אייל לעולם המועדונים. הדי.ג'יי אורי ליכטיק חשוף לקהל. הוא נמצא על הבמה מאחורי חלון שנפער בקיר השחור, והוא משתתף שווה במופע. גם העובדה שמדובר בכמות גדולה של רקדנים (16) שזזים יחד, אבל מתוך ניכור מסוים, מחזקת את זה. המיניות שלהם מודעת ומרתקת. הרבה תנועות ברגליים מפושקות וידיים משוחררות. האגן מאד חזק ונוכח. הצד הפראי של האורבניות.