"בית אבא" של אורחאן קמאל

* תרגמו מטורקית: גליה וורגן וג'ני וורגן (אחימס)

כשנולדתי היה אבי בעל השפם הערמוני קצין בסוללת התותחים של דרדנוס, במצרי הדרדנלים. סבי בישר לאבי על הולדתי במליצה שציטט, כביכול מפי, לאמור:

"הנה באתי גם אני לשאת בעול העולם הזה!"

בהיותי כבן חמישה חודשים הוציא סבי את עריסתי לחצר. ירח מלא עמד בשמים. התבוננתי בו ארוכות ואמרתי, "טססס..."
בבית היה המאורע לחגיגה:
"הוא אמר טססס, שמעתם? כמו משהו שנשרף בשמש! הילד אמר טססס!"

הייתי כבן חמש.
אני זוכר בית גדול בגינה שבה עצים צפופי עלווה מטילים צללים לחים וכהים. באחת מפינות הגן היתה לנו מזרקה שמימיה המקציפים והמופזים בשמש נשפכו אל אגן אבן. אני נהגתי לשכשך שם את רגלי, וכשהייתי מנסה להטביע באגן המים את החתול הצהוב, היתה דודתי הצעירה מצילה מידי את החיה כשהיא חצי מתה.
דודתי הצעירה היתה גדולה ממני בשבע שנים. אף שחלקתי איתה את העוגיות והשוקולדים שלי, היא הפריזה בתיאור חטאי הזעירים בכל הזדמנות, רק כדי לגרום לאבי להכות אותי.
היה לי ספר לימוד תפור בחוט משי ירוק. לפני צאתו לעבודה נהג אבי לקרוא לי אליו. צווארו האדום היה נתון בצווארון מעומלן נוקשה כעצם, והוא היה יורק על חוד העיפרון כדי לעבות את רישומו ומצביע על השיעור שעלי לשנן:
"קח!" היה מושיט לי את הספר, "קח ועד הערב תדע לדקלם לי את זה!"
מתחת למדרגות המוליכות לקומת הביניים היה חדרון דמוי מזווה, ושם נכלאתי. אם הייתי מעז לצאת משם, היתה דודתי הצעירה מלשינה עלי לאבי.
אבל כשדודתי הצעירה היתה משחקת "קלאס" בחוץ ומקפיצה מעלה-מטה את צמותיה הקשורות בסרטים אדומים, היתה דודתי הגדולה מתגנבת אלי בלאט, מוציאה אותי מכלאי ומבריחה אותי אל חדרה שבקומה העליונה. מה יפה היה חדרה! היה בו שטיח צמר גס בצבעי ירוק, צהוב וסגול, והשמש שחדרה מבעד לחלונות עטויי וילונות המלמלה ריצדה על גווניו. אני נהגתי לשכב, להתגלגל ולהשתובב על ציצי השטיח החמימים.
לדודתי הגדולה היה שיער מתולתל, צהוב ומלא. קינאתי בגיסי, בעלה. בכעסי גזרתי פעם את כריות ספת ההסבה במספריים, אך דודתי הגדולה לא סיפרה על כך לאבי.
לעת ערב, קצת לפני שובו של אבי, הייתי מוחזר לכלאי. ואז הוא היה מגיע. לוחות הרצפה חרקו והבית כולו הזדעזע כשהתקרב אלי בצעדיו הכבדים, ואני הייתי מתכווץ במקומי בציפייה מפוחדת למכות הוודאיות שאקבל.
מי היה אבי ובמה עסק?
איני יודע.
במקל ההליכה שלו בעל הראש המוכסף, בתיקו הצהוב, בתרבושו האדום ובגבותיו העבותות שהיו מתכווצות בזעף, בייחוד כשהביט בי, הוא היה בשבילי התגלמות הפחד.
בדרך כלל היה מתקרב אלי בשיעול כבד.
"איפה הילד הזה?"
כאילו לא ידע היכן אני...
"נראה אם הכין שיעורים..."
לרוב ענתה לו סבתי:
"בטח... הוא למד בלי הפסקה, אדון אבא!"
דלת הכלא היתה נפתחת. אני הייתי מחכה בלב הולם ובעיניים מושפלות תמיד, ספרי תחת בית שחיי וכל כולי ראש צהוב גדול בכתונת לילה לבנה.
"נו, למדת?" היה אבי שואל, ואחר כך מרים את סנטרי ומחפש את עיני...
"תגיד, למדת?"
אני הייתי עומד על כוונותיו כבר לפי נעימת קולו.
"ענה לי כבר. למדת?"
"למדתי..."
"למדת כמו שצריך?"
"..........?"
"כמו שצריך?"
"כמו שצריך..."
"אם כך, קרא לי!"
אצבעו השעירה והעבה היתה עומדת בתחילת הפ??סקה שאותה רצה שאקרא. אך... מהשיעור שעזרה לי דודתי הגדולה לשנן לא נותר בראשי דבר. רק האצבע העבה והשעירה... בתחילת השורה... ועיני הנעוצות בנקבוביות שמתוכן צומחות השערות...
"תקרא כבר!"
גירוד היה פושט בגבי... הנקבוביות היו מתרחבות, מתכווצות, מתרחקות ומתקרבות לסירוגין. רגע אחד נראו כפה, במשנהו כעין. כפה היו חורצות לי לשון, כעין היו קורצות לי... והאותיות? הן היו נעות לנגד עיני כגבנונים מעוקמים.
פתאום היתה ניחתת סטירה, ואחריה בעיטה... סבתי היתה מרימה אותי מהרצפה ומבריחה אותי למעלה, ואבי המיוזע היה משתולל:
"איך יצא לי בן כזה? איך, לאדם כמוני?"
אמי (שאותה לימדו לעולם לא להתערב כשאב המשפחה מחנך את ילדיו) היתה עומדת בצד, עצובה, בעיניים דומעות.
יום אחד חזר אבי הביתה שמח. לא שאל עלי אפילו. צחק מכל שטות. שרק להנאתו... הוא החליף בגדיו בעודו שורק. אחר כך, באותו מצב רוח עליז, ישב לשולחן האוכל. ואז נזכר בי. אני הצצתי בכל המתרחש מבעד לחור בקיר העץ של כלאי, ומשם הוציאו אותי והושיבו אותי על הכיסא הגבוה שלי, ליד השולחן, כשספרי - כמובן - תחוב מתחת לבית שחיי...
אבי אמר:
"נו, ליצן, מה קורה עם השיעורים?"
התחלתי לרעוד. הוא לא לחץ...
"שמע, בני," אמר, "בוא נעשה עסקה. כידוע לך, כל אחד מוציא את לחמו בדרך שונה... יש מי שנעשה חנווני, אחר נעשה סנדלר, אחד נעשה עובד אדמה ואחר מפנה אשפה. וכל זה למה? כי אלוהים נתן לכל אדם שכל כמידתו. כשם שפועל האשפה לא מסוגל לעשות את מלאכתו של הרופא, כך הרופא לא מסוגל לעשות את מלאכתו של פועל האשפה. לכן ייתכן שגם ראשך אינו מתאים ללימודים ולמעמד נכבד. אולי, בתוך תוכך, אתה חושב לך, 'אני לא רוצה ללמוד ולהיות איש מכובד, אני אהיה סנדלר, או אולי פועל אשפה.' מה אתה אומר? מה היית רוצה להיות?"
אולי הוא לא סתם מנסה למשוך אותי בלשוני...
"דבר איתי גלויות, אל תפחד... תראה את פועלי האשפה... אין להם לא ספרי לימוד ולא אבות שחוקרים אותם בערב על השיעורים שעשו... אם תגיד לי שאתה באמת לא רוצה ללמוד ושאתה רוצה להיות פועל אשפה, אניח לך לנפשך ולא אשאל אותך עוד על השיעורים..."
בקיצור, שמעתי את עצמי אומר שאני רוצה להיות פועל אשפה.
איך יכולתי...
בעיטה, סטירה, אגרוף, ואני מתגלגל עם הכיסא על הרצפה... לאחר מכן הוכפל מינון השיעורים, וכמוהו גם מינון המכות.
פעמים רבות היה אומר, "אוי, אלוהים. אוי, אלוהים. זה הבן שלי?"
הוא הרי קרא את הקוראן מתחילתו ועד סופו כשהיה בן חמש!

אחר כך שלחו אותי לבית הספר.
מתי? היכן? לאיזה בית ספר הלכתי תחילה? איני יודע. החלפתי בתי ספר שונים ורבים כל כך...
בית הספר הראשון שנשלחתי אליו היה מעין "מדרסה", בית ספר מוסלמי בסגנון הישן... המורה שלנו חבש תרבוש ענקי, ובית הספר כולו היה כיתה אחת בלבד, חדר חצי חשוך במסגד. נדמה לי שזה היה מסגד קטן במיוחד. המורה היה בעל זקן ארוך ושפם עבות ומגודל. גבותיו המכווצות הזכירו לי תמיד את אבי...
נהגנו לכרוע ברך ולשבת כשפרקים מהקוראן מונחים לפנינו. בזמן שהמורה הטיל את הקריאה באקראי על אחד מאיתנו, היו האחרים צדים זבובים, קושרים פיסות נייר לאחוריהם ומשחררים אותם. הזבובים המשועממים היו חגים באוויר הכבד בעצלתיים ונוחתים מדי פעם בתוך אוזנו של אחד מחברינו, או על התרבוש של המורה.
מבית הספר הזה הוציאו אותי בימי המאבק לעצמאות, כשמטוסי האויב היו מגיעים לעיר מדי פעם ומטילים עליה פצצות. בן כמה הייתי? בן כמה היה אחי ניאזי?
אחר כך אמרו, "האויב מגיע!"
מול ביתנו הפונה לרחוב עבר זרם גובר של אלונקות צבאיות. פניהם של החיילים ששכבו באלונקות היו מאובקות ומיוזעות, תחבושותיהם היו מגואלות בדם, והם נאנחו בעיניים עצומות. אבי היה משרטט תוכניות קרב לעיניהם המודאגות של בני הבית, והיה מסביר את מתקפות האויב ואת מהלכי ההגנה שלנו בעזרת חצים עבים, קצרים או ארוכים.
לא כל יום באו מטוסי אויב... אם הופיעו בשעה שהייתי באמצע משחק בחצר עם אחי, הייתי אוחז בידו ונמלט איתו. החצר היתה גדולה מאוד. גדר עבה וגבוהה הקיפה אותה, ובאחת מפינותיה ניצב צריף קטן. בצריף הזה גר הדוד פ?אבלי. מי היה הדוד פאבלי? במה עסק?
הדוד פאבלי היה זקן קמוט ומצומק. ילדי השכונה נהגו לרדוף אחריו, לזרוק עליו אבנים ולצעוק לעברו, "כינים, כינים!" והוא היה מביט בהם בפחד בעיניו הקטנות הכחולות, שטופות הדם, ואז מבליט את הגיבנת שלו ובורח.
אני הייתי כנראה הידיד היחיד של הדוד פאבלי. הוא לא פחד ממני. הייתי מחטט איתו בזבל, מוצא כפתורים, סיכות ראש, חפיסות סיגריות ופיסות בד ומביא אותם לצריף שלו. הצריף היה מלא בחפצים שנמצאו בערמות אשפה...
היה לדוד פאבלי צחוק מבהיל. צחוקו דמה יותר לבכי. סבתי, שלא אהבה את הידידות שנרקמה בינינו, נהגה לומר עליו "מלוכלך, מכונם, כופר".
בוקר אחד שרר קור עז והשלג נערם עד גובה הברכיים; סבתי אמרה לי להביא לדוד פאבלי קערה עם שארית מרק עדשים מיום קודם. הלכתי. הדלת היתה סגורה. הלמתי בה באגרופי, אך לא נשמע כל מענה. דפקתי שוב, ושוב לא נשמע מענה. בינתיים הגיע גם ניאזי. פתאום הופיעו מטוסי האויב. הנחנו את האוכל ליד דלתו של הדוד פאבלי וברחנו. המטוסים הטילו פצצות בזה אחר זה והתרחקו.
בבוקר אחר קראה סבתי: "ילדים, ילדים, דוד פאבלי המסכן מת!"
זינקתי ממקומי. אנשים רבים נאספו ליד הצריף של דוד פאבלי... אלה היו אבותיהם, דודיהם ודודותיהם של הילדים שנהגו להקניט אותו ולקרוא לו בשמות. כל אחד מהם צעק משהו אחר. דחפתי את ראשי בפתח הצריף ובאפי עלה ריח נורא. כה נורא היה הריח שנתקפתי בחילה. אך הרגשתי שאני חייב לראות את גופתו של הדוד פאבלי ויהי מה. בסוף הצלחתי לראות... כיסו אותו בשק. רק שתי רגליו היחפות בצבצו ממנו. שתי רגליים עם עקבים מלוכלכים ומחוספסים, ושני בהונות שמהם הזדקרו ציפורניים ארוכות ומצהיבות.
קיבתי התהפכה בקרבי, הקאתי בו במקום, אך לא יצאתי משם עד שהניחו את גופתו של הדוד פאבלי על עגלת הזבל.
בוקר אחד כיסו את השמים עננים אפורים וצפופים. סבתי, אמי, דודותי, ניאזי ואני יצאנו לדרך... סבתי בעלת הירכיים הרחבות צעדה לפנינו בגבות מכווצות, נרגנת וזועמת. חפצינו נשלחו עוד קודם לכן. הגענו לתחנה... היה תוהו ובוהו... המון אדם המתין לרכבת, המון אדם חסר סבלנות נמלט מפני האויב. הולכים ושבים, שבים והולכים... יום הדין... ובתוך כל המהומה ילדים, נשים עטויות צ?'רש?ף*, גברים מגודלי זקן עם שפמים נפולים, חיילים יחפים ופסי רכבת קפואים הנמתחים מקצה האופק האפור והכבד עד קצהו.
הכול היה מכוסה שלג. ציפורים קפאו על חוטי הטלפון. ציפורים, ציפורים מסכנות, ראשיהן שקועים בין כתפיהן, מביטות בחרדה אל עתידן האפל...
רעם תותחים נשמע מעבר לאופק. ייתכן שהתותחים היו קרובים הרבה יותר, אבל אני חשבתי שהם נמצאים הרחק מעבר לאופק הסגול. קצין חבוש כובע פרווה אמר לעומד על ידו, "האויב התקרב והוא נמצא עכשיו מהלך שעה מכאן."
האויב! איזה מין דבר זה, אויב? למה הוא בא? למה אנחנו בורחים? איך נראים התותחים האלה?
פתאום נשמעו צעקות, "הרכבת מגיעה!" הסתכלתי לכיוון שאליו הביטו כולם. עשן שחור מילא את האופק... הציפורים שעל חוטי הטלגרף התנערו, שלפו את ראשיהן מבין כתפיהן והביטו ברכבת המתקרבת.
ובינתיים נמשכו רעמי התותחים...
כולם הצטופפו פתאום, והרכבת נעלמה לי בהמון עוד לפני שנעצרה. אנשים התנפלו על הדלתות. סבתי משכה אותי בידי בחוזקה:
"זה לא הזמן להסתכל סביבך בטיפשות, קדימה!"
כן, אבל... מה עם הציפורים? להן אין סבתות שיבריחו אותן מפני האויב!...
כל אותו היום חשבתי עליהן ברכבת. מה רבות היו, על החוטים המתוחים בין העמודים שרדפו זה את זה לאורך הדרך!
הרכבת היתה מלאה עד אפס מקום. מצאו לי מקום על אחת המזוודות. היה לי נוח, אבל... מה עם הציפורים? נרדמתי, התעוררתי. מה עם הציפורים? אחר כך שוב נרדמתי, שוב התעוררתי, ושוב תהיתי על גורלן של הציפורים. איני יודע מתי שכחתי אותן.
יום אחד ירד שלג כבד והרכבת שלנו שקעה בערמת שלג באמצע הרמה. כולם ירדו מהרכבת. גם אנחנו ירדנו. הקטר התנשף בלאות, עשן דק היתמר מהארובה, והיה נדמה שהשלג תוקף אותנו מן השמים ומן הארץ כאחד.
מה שאלו האנשים שירדו מן הרכבת?
מה ענה הנהג?
איני יודע. רק שמעתי אומרים שאזל העץ לבערה!
הגיעו כרכרות מבורסה. האם כולם עלו? איני יודע. אלה היו כרכרות קפיציות רקומות ומקושטות, שהשמיעו צלצולי פעמונים... הן היו רתומות לסוסים חזקים. הסוסים המיוזעים לקחו אותנו משם, ובתוך כך התנשפו ומילאו את העמקים המושלגים בצלילי הפעמונים הקשורים לרתמותיהם.
אחר כך ירד הלילה. הכוכבים היו קפואים... ירח עמום, עגול ולבן נראה בשמים. איש לא דיבר. ראשי היה מונח על ברכי סבתי והתבוננתי בירח שהציץ מעל כתפו של העגלון. אחי ניאזי ישן בחיקה של אמי. אמי, סבתי ודודותי היו עטופות בצ'רשפים שלהן. הלילה נעשה עמוק יותר ויותר, הכוכבים התרבו ונדמה היה שהם משמיעים קולות צלצול. העגלון עישן. מדי פעם הטה הצדה את ראשו החבוש כובע פרווה והשתעל בכבדות, ולאחר מכן שב והתיישר.
סבתי שאלה משהו בנוגע ללהקות זאבים. העגלון ענה מבלי להביט לאחור: לא מזמן הפילו הזאבים שני רוכבים מסוסיהם וקרעו אותם לגזרים... הוא שוב השתעל. סבתי מלמלה במהירות איזו תפילה בקול רועד, ופנתה לאמי...
"הילד יתקרר, תני לי את השמיכה הזאת!" התעוררתי מטלטולה של סבתי. הגענו לאיזה כפר. לא היה ירח ולא היו כוכבים... איש גדול ממדים בכובע פרווה גדול האיר לנו את דרכנו בעששית. הכניסו אותנו לחדר של פונדק דרכים שהסריח כמו שירותים. הביאו לנו מחתת פחמים מעשנים ומנורת גז עם זגוגית שבורה שהוטלאה בנייר סיגריות. סבתי שוב שאלה שאלות, הפעם על שודדי דרכים. היו לה שאלות מפחידות על שודדי דרכים, על עריקים שביצעו מעשי ביזה, על האויב ועל להקות זאבים... האיש השיב על כל השאלות בקולו העבה; תשובותיו הסתמיות ניתנו כלאחר יד ולוו במשיכת כתפיים...
סבתי נשאה תפילה נוספת.
בחוץ נשמעו לחישות מסתוריות...
מישהו השתעל בכבדות וירק... מבטיהן של אמי ודודותי היו מלאי חשש...
לא הצלחנו להירדם. רק ניאזי ישן. הוא לא היה מודע כלל למתרחש סביבו. בחוץ נשמעו נעירות סוס ונביחות כלב...
השכם בבוקר המחרת יצאנו שוב לדרך. שלג לא ירד, השמש לא האירה, רוח שרקה בעמקים הלבנים... לקראת הצהריים הגענו לאזור גבעות, אחר כך התחלנו לטפס בהרים... ההרים היו מפחידים ומכוסים בשלג, ולכל אורכה של הדרך נראו רק עקבות גלגלי הכרכרות שעברו בה לפנינו...
עברנו ליד תהום. מצדנו האחד הזדקר צוק תלול, מהעבר השני תהום מסחררת.
"לא מזמן עפה מפה עגלה!" אמר העגלון.
שפתיה של סבתי מלמלו עוד תפילות לרחמי האל... אמי ודודותי החווירו כסיד. אני חיבקתי את סבתי כאילו עומדים לדחוף אותי אל התהום.
נסענו ונסענו ללא הפסק, טיפסנו על הרים וגבעות וירדנו מעברם השני... פתאום הגיחה לפנינו עיר עם בתי עץ, כיפות עופרת ועצי ברוש שחורים. ניצלנו. בהמשך הגיע גם אבי. הוא היה עייף וסבל מחוסר שינה. זקנו צימח. תחילה הרים אותי ונישק אותי. אווירה של עליצות, שמחה ותקווה ריחפה בבית. לאחר מכן התעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאבי שוב איננו. הוא עזב בשקט.
לאן?
לא היה לי מושג...
עכשיו אני מבין שאבי נסע אז לאנקרה.
אנקרה!
כשמדברים על אנקרה עולים בזיכרוני בתי עץ שרופים ורקובים, מוכתמים בכתמי חלודה, ובתים מלבנים שרופות הנשענים בצפיפות זה על זה, חיילים בכומתות וקצינים בכובעי פרווה ברחובות צרים ומשובשים, ילדים מוכרי עיתונים וכד סדוק שהמים שבו קפאו במהלך הלילה.
אך לפני אנקרה היתה קוניה.
ביתנו שבקוניה ניצב בין גבעת אלאטין ובין בית הספר הארמני. זה היה בית גבוה שבעליו היה יווני או ארמני... בעל הבית התגורר בקומה התחתונה. היו לו ילדים. אשתו עסקה כמעט תמיד בסריגה, כשצעיף שחור כרוך לה סביב כתפיה...
פתאום מצאנו את עצמנו בתוך התקוממות, או כך לפחות נראו הדברים בעיני... כפריים לבושים במכנסי ברך עם חותלות, שלראשם כובעי לבד בצורת חרוט, רצו אנה ואנה בצעדים גסים וצעקו בעגה כפרית, "לא רוצים! לא רוצים את הממשלה הזאת!"
הוזהרתי שוב ושוב שאם ישאלו אותי עלי לומר שאני בנו של מוכר הפחמים. סבתי החביאה בתוך המזרנים ובעליית הגג את הספרים, הניירות, התצלומים, החרב, האקדח, ובקיצור כל מה שהיה שייך לאבי (זה האמיתי, שהיה באנקרה).
אמרו שהכדורים שנורו מגבעת אלאטין המשיכו בדרכם לעבר בית הספר הארמני לאחר ששברו את זגוגיות הקומה העליונה בביתנו, והכדורים שנורו מבית הספר הארמני עברו באותה צורה דרך חלונות הקומה העליונה שלנו לכיוון גבעת אלאטין. ראינו ראשים עם שפמים גסים מבעד לחלונות בית הספר, ותפסנו מחסה תחת מדרגות הקומה התחתונה כל היום וכל הלילה.
יום אחד שמענו שהמורדים קשרו את המושל באורווה. ביום אחר התפשטה השמועה שכרתו את ראשו של קצין צעיר מהמורדים שכבשו את גבעת אלאטין והניחו אותו בחיק אמו. "רוצים שריעה, לא רוצים ממשלה של כופרים, לא רוצים את חסרי האמונה, רוצים שריעה!" כל הזמן נשמעו זעקות אנשים נגררים וקולות ירי... דלתות נפרצו, אנשים נשחטו.
עברו ימים רבים... קולות ה"לא רוצים, לא רוצים, לא רוצים!" הוסיפו להדהד ברחובות. יום אחד הבזיקה באוויר הטעון, המלא בזעקות, בקולות ירי וב"לא רוצים", ידיעה שהמשמר הלאומי מגיע. צעקות ה"לא רוצים" שככו, הרגליים במגפיים הגסים נעלמו מהרחובות, קולות הירי נדמו.
בוקר בהיר אחד הצטרפנו אחי ואני לקהל שהצטופף לפני בית התובע הכללי, ובידינו ממחטות. שאון פרסותיהם של הסוסים השועטים החריש הכול. קצף ניגר מפיותיהם. מחיאות כפיים סוערות... קשישות, ילדים, נשים צעירות, נערות, כולם בכו מאושר, ושאגות שמחה שטפו את ההמון כגל.
הרוכבים חלפו על פנינו... מגודלי שפם, לראשיהם כומתות וכובעי פרווה, כך רכבו תחת השמש הבוהקת. אחריהם באו ה"לא רוצים"... לוחמי השריעה, במגפיהם הגסים ובכובעי הלבד החרוטיים, ידיהם קשורות מאחורי גבם... ואז באו העגלות... בתוכן גוויות מגואלות בדם וכרותות ראש... צעקתי חזק כל כך באותו יום שגרוני ניחר וחליתי.
ילדים החלו לשחק בתרמילי כדורים ליד בית הספר הארמני. הרחובות היו מלאים בתרמילים ריקים...