"ארץ נהדרת" היא בסך הכל תגובה למציאות הישראלית

נדמה לי שאפשר לומר זאת כבר באופן סופי: "ארץ נהדרת" היא לא תוכנית בידור וסאטירה שמגיבה להתרחשויות במדינת ישראל - היא תכנית בידור וסאטירה שמגיבה להתרחשויות בטלוויזיה של מדינת ישראל. התכנית של ליל אמש הבהירה זאת באופן ברור בנושאים הבוערים בהם היא בחרה לטפל - התעלמות מוחלטת מהנעשה ברצועת עזה, שנבעה ככל הנראה מהעובדה שטרם היתה לפעילות צה"ל הנרחבת ועטוית השרירים ביטוי טלוויזיוני שניתן לייצר ממנו הומור. הרג אזרחים? איזה דמות של מריאנו אפשר להצמיד לזה בדיוק? נכון שקשה להתעלם מבעיית לוחות הזמנים, אבל אפילו התייחסות באיזה מבזק לא נראתה. גם הבחירה לטפל בשדרות דרך העיניים התל אביביות עטופות הבועה היא בעייתית, שלא לומר פופוליסטית. ברור שהשגרה התל אביבית הלכאורה אפטית מקוממת עליה את חסידי אלעזר שטרן, ברם מה הם אמורים לעשות? יש מדריך להתנהגות נאותה בזמן משברים מדיניים וביטחוניים שחנה בבלי גנזה? אם בתל אביב חס וחלילה היו נופלים טילים, היו מגיעים אליה תושבי הפריפריה כדי לחזק אותה, שכן הם לא אזרחים מנותקים שכל מה שמעניין אותם זה הסניף החדש של איקאה?

אולפן הפתיחה היה התגלמות מוחלטת של פארודיה טלוויזיונית על התרחשות תוך טלוויזיונית, עם אינוס האירוויזיון על הסכסוך בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון (כשכל הבדיחות והפאנצ'ים סובבים גם הם סביב הדימוי הטלוויזיוני של המשתתפים). הבחירה בפרופ' פרידמן כדמות המובילה במערכון לצד ההתמקדות בדיון המשעמם מלכתחילה על המאבקים על עתידה המשפטי של ישראל (לא אמרתי לא חשוב, אמרתי משעמם), היתה די תמוהה, בדומה לטוויסט שהיא קבלה מסמו והכוס אמו. זה לא אומר שלא היו שם דברים טובים - הרקדניות המטושטשות של קצב, איווט, הג'יבריש של מיכל אמדורסקי ועצם הצימוד של דנה והרב עובדיה; עדיין, רוב הרגעים המצחיקים סבבו את הווי "כוכב נולד", "נולד לרקוד", "הישרדות", "הדוגמניות" ו"גריז". אותם הדברים אמורים גם לגבי המערכון ששודר כבר אתמול אחר הצהריים בוואלה!, על הקואצ'ר יוחי צוקר, שהצטיין בעיקר בזכות שיר הפתיחה שלו והבהילות שבה מוכנים ללכת הישראלים אחרי כל שרלטן רק בשביל אשליית הכסף (שהעלה שאלה מהותית יותר - האם בשביל להיות זמר בפרודיה על להקת אולפן טלוויזיה הביאו את מאור כהן ל"ארץ נהדרת"? לי באופן אישי נדמה שאפשר להוציא ממנו הרבה יותר, אני רק לא רוצה להגיד על חשבון מי).

בתוך כל אלו בלטו לטובה שני דברים: המבזקים, שהנוכחות המוגברת שלהם העונה עושה לתכנית רק טוב, הן מבחינת הקצב שהיא מקנה לה ובעיקר משום שאלו הם הרגעים הכי מצחיקים ומשוננים בתכנית; ו"ישראל המיטב", שמשתפרת והופכת לשורטת, רלבנטית ופרועה יותר משבוע לשבוע, הן מבחינת העריכה (השילוב של הדרדסים ומיקי בוגנים למשל) והן מבחינת הכתיבה של אסף גפן שקושרת אסוציאטיבית בין הפולקלור הציוני (הסכמי אוסלו) לפולקלור תרבותי סופר-ישראלי (רפי גינת חוקר החומוס) ובונה מהם שפה שלמה שמייצרת גם אמירה. תמונות הטילים שחתמו את התכנית הכאיבו כמעט כמו הפרומו של "סופרנני" עם הילדה שיורקת על אבא שלה.

עניין אחרון - בשבוע שעבר נטען שלו רק הייתי מבקר בהודו, וודאי הייתי יכול להעריך את הניואנסים של המערכון על באבה ובאבו. זה כמובן נכון, ויישאר נכון כל עוד אני חי, ובאותה נשימה אני מקווה שלא איאלץ להידרש אל הדמויות האלה פעם נוספת.