בלי פאניקה

אלבום הבכורה של פאניק אנסמבל הוא היצירה הנגישה ביותר של רועי ירקוני עד כה. עינב שיף מעדיף שירים קצרים

עינב שיף
03/03/2008

רועי ירקוני, מנהיג ההרכב פאניק אנסמבל, הוא מסוג היוצרים שגם אם אתה לא מסתדר איתם, קשה שלא להעריך את פועלם: יוצר אוונגרד בסביבה העוינת וחסרת הסבלנות של המוזיקה הישראלית, שממשיך לפעול בלי הפסקה בעיקר בשביל עצמו, כי יותר מדי קהל אין בזה. דווקא ירקוני, תלמיד ומעריץ של הז'אנר האהוב בישראל, זה המתקרא "הרוק המתקדם", נותר עמוק בשוליים, אפילו יותר מהרכבים נטולי ישראליות בעליל, שרק רואים את איאן אנדרסון ורוצים לכרות לו את הרגל.

כך קרה באלבום הסולו היפה שהוציא ב-2002, או בהרכב "אבק", בפרויקט "Thin Lips", שכלל יצירות שירקוני הלחין ועיבד (יחד עם ישי זומר) על רקע הספוקן וורד של המשוררת קרן אלקלעי-גוט ובעוד פרויקטים רבים בהם ירקוני היה מעורב. ולמרות כל אלו, אינרציית היצירה שלו לא נעצרה אף פעם; אלו הן רק הציפיות שהלכו ופחתו. גם בפאניק אנסמבל, ההרכב הנוכחי והקומוניקטיבי ביותר שלו, ירקוני בן ה-35 ממשיך לשדר לתחנות הרדיו הלא נכונות של הקהל חסר הסבלנות.

באופן אישי לחלוטין, אין לי דבר אחד משותף עם החזון המוזיקלי של ירקוני, כפי שהשתקף בדיסקוגרפיה שלו בעבר ובפאניק אנסמבל בהווה; המורכבות שבה ירקוני מעצב את הקטעים המוזיקליים לא יוצרת מתח, בוודאי לא "פאניקה". אולי שורש הבעיה נמצא בחוסר העניין בדינוזאורים ה"מורכבים" של הרוק המתקדם, שבעיני מייצגים איטיות ואליטיזם של האסכולה ה"קלאסית" (ובתרגום לפאבים של הקיבוצים: אין, אין על ג'נסיס/יס/אמרסון לייק ופאלמר - מחק את המיותר, כלומר את כולם). זו בעיה אותה ירקוני בהחלט מתאמץ לפתור באלבום של פאניק אנסמבל, אך האופן הבסיסי שבה הוא תופס יצירה מחייבת אותו למושגים הקמאיים והמעונבים עליהם התחנך. לכן המוזיקה של "פאניק" לא מצליחה לאבד שליטה, נשארת צייתנית, וכאמור, נותרת חסרת פאניקה.

על גדות הירקוני

למזלו של ירקוני, הבחירה ביעל קראוס (נערות הליווי, הסולנית הראשונה של אטליז בגלגול המטבחוה שלה) כקול המוביל של האנסמבל מצליחה להניע אותו ולהזריק להרכב הנגנים המיומן אך יבש קצת אנרגיה של "נשים יהודיות שמבטיחות הכל ואחר כך כורתות את הראש", כפי שכתבה גוט. קראוס שרה מצוין, נעה בין סגנונות הגשה שונים לפי דרישת המוזיקה אך לא להיגרר. כשפאניק אנסמבל מתאהבים מדי בתבניות שירקוני יצר עבורם, קראוס מבהירה היטב מי משאירה את העיניים של השיר פתוחות.

ולמרות החסרונות של פאניק אנסמבל, ירקוני יצר את האלבום החביב ביותר שלו; קצר ולא מענה, וכבונוס מפוזרים בו רגעים יפים של מחשבה מאוזנת בין משקל הטון של השכלתו המוזיקלית לפופ: שיר הפתיחה, שמלותיו לקוחות מספרות פסיכולוגית מקצועית ועוסקים בהתקף פאניקה, הוא קטע אווירה חכם ואפל במידה; The Closer You Get"" הוא אחד השירים הטובים ביותר שירקוני הלחין ועיבד, מין פרץ של צחוק ודמעות שקראוס מצליחה לבטא כשחקנית לא פחות מכזמרת.

ירקוני אמר בראיון ברשת לקראת צאת האלבום כי "נמאס לי לשמוע קטעים מסובכים" וגם כי "האלמנט הרגשי משחק תפקיד גדול מבעבר". למרות שאלבום הבכורה של פאניק אנסמבל מיישם בחלקו את האמירות הללו של ירקוני, ובכך משפר את הקשר של האלבום עם אלו שבאמת צריכים לאהוב אותו, כלומר המאזינים - אני מאמין שירקוני מפספס מעט את המטרה: הוא יכול להישאר מוזיקאי מוערך שמצליח לספק את נפשו האמנותית עם עבודת צד במחשבים עוד זמן רב. הבעיה היא לא ביצירת "קטעים מסובכים" - הבעיה היא לעשות אותם מושלמים כמו שירקוני יכול, ולשם - הוא עוד לא הגיע.

פאניק אנסמבל, "פאניק אנסמבל"
Earsay))

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully