תיפתח הרעה

בואו נודה באמת, אנחנו שופטים את הקנקן ולא את תכולתו, את הספר לפי העטיפה, והרושם הראשוני נצרב אצלנו בתודעה הקולקטיבית לעד. לאור התובנה החדשה הזו, שעתידה לשנות את חייכם כפי שהיא שינתה את חיי, נתמקד בחלק הכי פחות חשוב של סדרות טלוויזיה – קטע הפתיחה. אנחנו שטחיים ומותר לנו. למזלנו האנשים שאמונים על אותם רגעים בהם רצות כתוביות הפתיחה הם אנשים יצירתיים ביותר, שמצליחים ליצוק תוכן, צורה, נשמה ואווירה לחלק שבעתיד הלא רחוק כל ערכו היה הצגת השחקנים הראשיים, שלרוב חייכו למצלמה בזמן שהתנגנה לה מוזיקת מעליות קליטה, ואז התחילה הסדרה.

אבל מכיוון שאנחנו בוואלה! תרבות אנשים חיוביים שמחפשים תמיד את הטוב בכל דבר, נעלה מן האוב דווקא את הפתיחים הגרועים ביותר הזכורים מהשנים האחרונות. ככה יישאר לכם טעם טוב אחרי הכתבה הבאה, שתמנה את המוצלחים ביותר. אי לכך ובהתאם לזאת, מומלץ להצטייד בכוס מים לפני קריאת שורות אלה, כי את הטעם המריר שעולה מקטעי הפתיחה שיעלו ויבואו בעוד רגעים ספורים ממש תאלצו להעלים בעצמכם.

אח, איזו בובה של סדרה. גם חכמה, גם רגישה, גם בעלת אמירה, וגם לא מזלזלת בקשת ההתפתחויות של הדמויות המרכזיות שלה. אה, וזו גם סדרה קצבית, תכונה שלא ברור לאן נעלמה בקטע הפתיחה המזעזע שלה.

המוזיקה אנטי מלודית, שלא לומר אפילפטית, התמונות שרצות על המסך לא קשורות לכלום, לא מעניינות, ולא אומרות ולו חצי מילה על התוכנית. היתרון שלה – כדאי לזכור שמדובר היה בעידן טרום הורדת תכנים מהרשת, ולכן צפינו בה, כמה מוזר, בערוצי הטלוויזיה – שהיא כמעט הכריחה אותך לקום להשתין, או לחילופין להכין קפה, או לארגן איזה פופקורן. כשיש פתיח מוצלח אז מתאפקים.

עד שהגיע הגל של השנים האחרונות של סדרות איכות, זו הייתה ספינת הדגל של אוהבי הטלוויזיה האמריקאית השווה באמת, שהראתה שאפשר לא רק לספק עלילות מרתקות, אלא להגיש אותן בעריכה ובימוי חדשניים. אז מדוע ולמה הפתיח שלה כלל אך ורק את ראשיהם של השחקנים, כשברקע צצים ונעלמים מונחים משטרתיים? את מי זה מעניין? מה עם איזה מעבר מגניב? למה לא לנסות לתפוס קצת מומנטום כבר כאן ועכשיו? עם כל חדשנותה, כאן "רצח מאדום לשחור" לא סטתה מהשבלונה הטלוויזיונית דאז שגרסה, כאמור, שכל הערך של זמן המסך המדובר נועד להצגת הכוכבים (ואפילו לא היו לה כאלה). נו שוין.

יאה לה לסדרה מעצבנת (הערת העורך – תזהר שלא תגמור כמו קני), שלמרות היומרות שלה להיות נשכנית ורלבנטית, היא בפועל פחדנית וריקה מכל תוכן בעל משמעות, שתעמיד קטע פתיחה מעצבן וריק מכל תוכן בעל משמעות. ולאוהבי "סאותפארק" רק נותר לי להגיד שמומלץ לכם לחזור בהזדמנות לעונות הראשונות ולספור כמה בדיחות פלוצים מופיעות בממוצע בכל פרק. מילות השיר סתמיות ומובאות על ידי קולו המרגיז של לס קלייפול (סולן להקת פרימוס), ובליל של דמויות מצוירות תוקף את הצופה באקלקטיות פסבדו מגניבה (כמו השקופית שאומרת שאין לקחת את הסדרה ברצינות), שבפועל היא פשוט, נו, מעצבנת.

נדמה שכשבראו היוצרים את המותג המדובר הם אמרו לעצמם "בואו ניקח את כל הנקודות החלשות של הסדרה שלנו, וניתן להם ביטוי בקטע הפתיחה", משפט אליו ככל הנראה הגיבו האחרים בהתלהבות. את המוזיקה הוציאו מאורגנית, את ההשראה לצילום ניו יורק שאבו מגלויות שנקנו בטיימס סקוור, ופה ושם הדביקו תמונות מהוהות של אירועים משטרתיים לא מוגדרים, שכוללים אדם באזיקים ושוטרים עומדים, והרי לכם מתכון להאטת קצב פעימות למינימום האפשרי עם סכנה אמיתית להיכנס לתרדמת. אז ברוך אתה ה' שחיברת לנו שלפוחיות אותן אפשר היה לרוקן כשהסדרה הזו עוד הייתה שלאגר מטורף. אמן.

מי שטוען שמעולם לא מחא כפיים בקטע הרלבנטי בשיר הפתיחה של חברים משקר במצח נחושה. ומי שטוען שאינו מתמלא כלימה מהזכרון הנ"ל מרמה בלחיים זחוחות. בסיוטי חזרתי לבית הספר התיכון, לטיול שנתי, וראינו "חברים", וכל הכיתה מחאה כפיים, ואז נפל לי האסימון (עוד לא היו אז טלכרטים, שלא לדבר על טלפונים ניידים). גם קשה להשלים עם העובדה שפעם חשבנו שהשיר המתקתק עם המילים הסכריניות עשה לנו את זה ("תקוע בהילוך שני" – אח, איזה דימוי. זה כאילו שהמשורר מדבר על חיי שלי).

כמובן שהסרת המסיכה מפניה של הסדרה לאורך העונות הבלתי נגמרות סייעה לפכחון גם בנוגע לפתיח המטופש, שכמו התכנים שהגיעו אחריו, מנסה להיות חמוד ושנון ומצליח להיות שמרני וחסר מעוף.