הצעת הגשה

מבלי להצדיק אף אחד מן הצדדים, או להיכנס לאידיאולוגיות כלשהן, אומר זאת כך: באופן כללי לא כיף להיות עזתי, ובימים האחרונים בפרט. לא שאני מקנא מאוד בתושבי שדרות, נתיבות או אשקלון, אבל ההבדל הגדול בין שני האזרחים הממוצעים משני צדי הסכסוך שמוצאים את עצמם (שוב) במלחמה, הוא שהעזתי נמצא (שוב) תחת מצור. ההגדרה המילונית למצור היא: "הקפת עיר על ידי צבא כדי לנתק אותה משאר המקומות ולהכניעה". כיום המונח "מצור" מתייחס לכל פעולת הלחימה על מתחם מבוצר ולא רק להקפתו. נוכל אולי להיזכר במצור העות'מאני בן החודשיים שהצליח בזמנו (1453) להכניע את קונסטנטינופול ולהפיל את האימפריה הביזנטית, ומצד שני במצור הנאצי על סטאלינגרד (1942), שנכשל, אולם הנסיון מלמד אותנו שבמקרה שלנו, מצור (נוסף) לא יפתור את הבעיות ששלוש מאות ושמונים הק"מ הרבועים הללו יוצרים לכולנו בשישים השנים האחרונות.

אצלנו בהצעת הגשה מתפללים לשלומו של כל בן אנוש באשר הוא, מקווים לעתיד נורמלי יותר ומנסים להיזכר (בכדי לנחם את עצמנו) במצורים מסוג אחר, פחות ריאליסטים ויותר מבדרים, כאלו שאפשר למצוא רק בערוצי הסרטים ולא נגיד בחדשות.

נעורון האקשן של דניאל פטרי מ-1991, מגולל את סיפורה של חבורת פרחחי קולג' בראשות בילי טפר (שון אסטין), המוצאים עצמם מוחזקים כבני ערובה בבית ספרם על ידי טרוריסטים קובניים ומחליטים לדפוק סבוטאז' פאר-אקסלנס לתוקפייהם/שובייהם, מאוד בדומה לאותה מתקפה מקאולי קלקינית בסופו של "שכחו אותי בבית", רק לגילאים מעט יותר מתקדמים. "חיילי צעצוע" הוא המקום הכי רחוק אליו אפשר להגיע עם טרוריסטים מדרום אמריקה ורציחות בבתי כלא ועדיין להישאר בגבולות של "סרט הרפתקאות". על אף מופרכיותו הבולטת, מדובר בסרט מהנה, צבעוני ומותח שלמרות שמרגישים בדיוק באיזה שנה הופק, מצליח להעביר את הזמן בסבבה גם חמש-עשרה שנה אחרי.

סרטו המקורי של ג'פרי לוי מ-1994, מעין גרסה אפלה ל"מציאות נושכת", זכה עד היום להתעלמות כמעט מוחלטת וחבל. קליפ ספאב (סטיבן דורף, אולי בתפקידו הטוב היחיד) ווונדי פיסטר (ריס ווית'רספון) הם שני השורדים היחידים משבי של יותר מחודש, כאשר טרוריסטים/צלמים בלתי מוסברים בעליל, השתלטו על המרכול אליו הגיעו השניים במקרה, הרגו כמה מבני הערובה, צילמו את ההתרחשויות והכריחו את אמריקה לשדר את צילומיהם בטלויזיה, אחרת הם יוציאו להורג את שאר בני הערובה. מה שקורה בעקבות השידורים הללו, הוא שברגע שוונדי ובעיקר קליף יוצאים לחופשי, הם הופכים מיד לסוג של סלבז. למצור אנו מתוודעים בעיקר מפלאשבקים, מאחר ו"לא דופק חשבון" מתחיל ברגע שהאירוע האלים וההזוי מסתיים, אך כאמור אנו נשארים עם טיפה יותר משעה מקורית, מרגשת, מותחת ומצחיקה, שתזכיר לנו כמה קצרים החיים וכמה מלאי משמעות היו הניינטיז.

סאני (אל פאצ'ינו) וחברו האיטי סאל (ג'ון קאזאל) נכנסים לבנק ברוקלינאי בוקר אחד, כאשר שניהם חמושים, ספק קרי רוח, ספק לחוצים. מה שהיה אמור להיות שוד בזק, עד מהרה הופך לקרקס תקשורתי כאשר כוחות משטרה וצלמים מקיפים את הבנק והופכים את סאני לגיבור בעל כורחו. את המצור ב"אחר הצהריים של פורענות" יצא לנו לחוות מהצד של הרעים, אך ככל שהסרט מתקדם מבינים גם למה סאני וסאל (אבל בעיקר סאני) צריכים את הכסף. הסיפור ב"אחר הצהריים" היה יכול להיות מופרך בעליל, אילולא הידיעה כי במאי הסרט סידני לומט ביסס אותו על אירועים אמיתיים. סאני וסאל בכל מקרה, לא יצאו מן המצור הזה כמו שציפו.

אנה (שרה פולי) קמה בבוקר ומגלה שכל העולם (כולל החבר שלה) הפכו לזומבים צמאי דם. למען הסר ספק, הזומבים מגיעים לבית הלבן כבר בכותרות הפתיחה. למזלה, אנה פוגשת בכמה עוברי אורח אנושיים ויחד הם מתבצרים בקניון, כאשר העולם, שהופך אנושי פחות ופחות מרגע לרגע, דופק על חלונות הראווה ומנסה להיכנס ולאכול אותם. רובו של הסרט מתרחש בתוך הקניון ועם הזמן נלמד להכיר את הנפשות הפועלות ודרכי ההתמודדות של כל אחד מהם. מתוך שעמום, או אולי משאלת לב, מחליטים חברינו בסופו של דבר לשים קץ למצור ולנסות לברוח מן הקניון בתקווה למצוא עולם טוב יותר. אולם בסופו של "שחר המתים" מבינים כי יש מקרים יוצאי דופן, בהם המצור הוא הסיטואציה הכי טובה שאתה יכול לקוות לה. משמע, אם העולם מלא בזומבים ואתה תקוע בקניון, אל תצא.