אל תקפוץ, נערי

בעוד מספר שנים יגיע היום בו אכנס לחדר אפלולי במתנ"ס כלשהו, אתיישב במעגל של אנשים, ואגיד "שלום, שמי דניס ואני אוהב סרטים טיפשיים". האנשים שבחדר ימחאו כפיים ויגידו שהם אוהבים אותי, ואני אהיה מאושר עד השמיים, אולי אפילו אבכה קצת. כי באמת שעם כל האליטיזם שלי ואהבתי העזה לאיכות ללא פשרות, "איש הנצח 2" הוא עדיין מהסרטים החביבים עלי, כמו גם כל הזבלונים שואן-דאם יכול לזרוק לכיווני.

ומהסיבה הזאת בדיוק התלהבתי כשראיתי לראשונה את הטריילר של "ג'אמפר". באותן דקות היה נראה כאילו שהסרט הזה הולך להיות טיפשי ומהנה, ממש כמו שאני אוהב. ועוד יש בו את סמואל ל. ג'קסון – האיש והאגדה המפחידה. אני חייב להודות שבתמימותי פיתחתי קצת ציפיות, אולי אפילו איזה קורט של התלהבות. הו, כמה שאני טעיתי.

במרכז הסרט "ג'אמפר" עומד העקרון הידוע גם בשם-קוד אפקט "הסיפור שאינו נגמר", אותו עקרון שעבר אבולוציה במרוצת השנים עד שהפך לאפקט "הארי פוטר". הרעיון בבסיס האפקט הנ"ל הוא פשוט: הסרט מנסה לגרום לנו לייחל להיות במקומו של הגיבור, על ידי כך שהוא לוקח ילד כאפות בלתי נסבל (ובעיקר בלתי מקובל), והופך אותו – בהינף פנטזיה – לסופר-איש. במקרה שלנו מדובר בדיוויד, נער דחוי שמגלה – בעקבות מפגש מקרי עם מים קפואים ושכבת קרח מעל ראשו שמונעת ממנו לצאת – שהוא "ג'אמפר". משמע, הוא יכול לקפוץ מיידית לכל מקום בעולם.

כמובן שהדבר הראשון שהגאון הצעיר בוחר לעשות עם היכולת המופלאה הזאת זה לברוח מהבית, לקפוץ לניו יורק ולשדוד בנק. אבל זה עוד כלום לעומת הטעות הפטאלית אותה הוא עושה בהמשך הסרט, שהיא פשוט להיות היידן כריסטנסן – כן, כן, ה"שחקן" ש"שיחק" את אנאקין סקייווקר בשני הסרטים האחרונים של מלחמת הכוכבים. אז נכון, האשמה במקרה הזה מוטלת בעיקר על המלהקים, אבל בחייאת, הבחור פשוט לא יודע לשחק, זה נשגב מבינתי שהוא מקבל תפקידים בסרטים. ועוד סרטים גדולים.

למרבה המזל, מהרגע בו דיוויד מגלה את כוחות העל שלו, התסריטאים מקלים מאוד על עבודת ההזדהות שלנו עם הגיבור הראשי על ידי הפיכתה לבלתי אפשרית. דיוויד הוא מניאק אגוצנטרי שמבלה את ימיו בטיולים ברחבי העולם, בלי לעזור במשהו לאנושות או לפחות לעבוד למחייתו. תכלס, הרבה יותר קל לשדוד בנק בלי שמישהו יראה אותך. אבל כידוע, כל כלב בא יומו, והיום של דיוויד אכן מגיע בדמות הגילוי שיש כת שלמה שכל מטרתה היא לרדוף ג'אמפרים. קוראים להם פלאדינים, ובראשם עומד רולנד (סמואל ל. ג'קסון) – האיש, לא האורגנית. הפלאדינים הם רעים ג'נריים, מהסוג שבדרך כלל נתקלים בו בסרטים של דיסני, עם מניע פסבדו-דתי מצוץ מהאצבע.

וכדי לייצר בכל זאת איזה קונפליקט סמלי, חוץ מהגיבור והנבל יש בסרט הזה עוד כמה דמויות לא ממש חשובות, כמו מילי – אהובתו של דיוויד מימי ילדותו (רייצ'ל בילסון) וג'אמפר נוסף וקיצוני בשם גריפין (ג'יימי בל). שניהם מקבלים – לא ברור למה – הרבה זמן מסך, אבל אף אחד מהם לא באמת מעניין, או לחלופין מצליחים להרים את הרמה הכללית של הסרט בעזרת איזה משחק מוצלח.

היעדרן המוחלט של דמויות נורמליות ב"ג'אמפר" משאיר אותנו עם סרט, שהדבר היחיד שיכול להציל אותו הוא סצנות אקשן מגניבות. כאן, למזלנו, ניכרת השקעה מסוימת של היוצרים. לא מדובר במשהו יוצא מהכלל, אבל האקשן בסרט הזה הוא ברובו מהנה למדי, והאפקטים הממוחשבים לא צורמים בדרך כלל. עם זאת, פוטנציאל הקרבות בהם לפחות אחד מהמשתתפים יכול לעשות טלפורט לא אמור להסתכם בקפיצה רגעית ללונדון וחזרה לזירת הקרב עם משאית – בינינו, אפשר היה לחשוב על משהו טוב יותר.

דוגמה מצוינת לנקודה אותה אני מנסה להעביר כאן היא כתיבת הביקורת הזו. ראיתי את הסרט ממש לאחרונה, וכבר עכשיו אני מתקשה להיזכר מה בדיוק היה בו. אז נכון, יש כמה רגעים בודדים שנחרטו בזכרוני, אבל זה רק בגלל שיש לי זכרון ממש ממש טוב. בסופו של דבר, לא מדובר במשהו ששווה לראות אם קיימת האפשרות לראות משהו אחר. "ג'אמפר" הוא פשוט סרט זפזופים קלאסי – כזה שמגיעים אליו בשישי בצהריים, בזמן הזה שאין שום דבר לראות בטלוויזיה, נהנים קצת מכמה רגעים, אבל דקה אחרי שהוא נגמר שוכחים מה בכלל קרה שם.