מחול אחרון ופרידה

זאת לא אשמתה של "נולד לרקוד". לא, היא רק קורבן של הנסיבות הטלוויזיונית. היתה לה עונה מתוקתקת, מוסרית, לא לוחצת, זורמת; הטובה משלושת העונות עד כה מבחינת מקצוענות המתמודדים ורמת ההפקה. אבל היתה לה בעיה אחת, שהפכה, ככל שהשבועות חלפו, לעקב אכילס שלה: היתה לה "הישרדות".

אמנם "נולד לרקוד" היא התוכנית היחידה שהביסה בזמנו ברייטינג את הישרדות, אך בדיעבד יצאה הנפגעת העיקרית מתוך שלל תוכניות הריאליטי המקשטות כיום את לוח השידורים. "גריז" היא פורמט חדש שכשל כבר מתחילת דרכו, וב"הדוגמניות 3" החליטו לא לקחת את עצמם יותר מדי ברצינות. "נולד לרקוד" היא הותיקה בחבורה, המהודקת, מכונת הרייטינג-אסאםאסים-באזז המשומנת ביותר. דו-קיום טלווזיוני זה באמריקה, לא כאן, ו"הישרדות", על אף שהיא מבוססת על הריאליטי הותיק ביותר מבין הארבעה, האירה את "נולד לרקוד" באור ארכאי. לכן, אין בליבי שום ספק שסיימנו כעת לצפות בעונתה האחרונה. וברוח השמורה רק לספורטאים מקצוענים, היא העניקה לנו אמש מופע פרידה מכובד וראוי. אנחנו לא ניפגש שוב בחורף הבא.

כן, אני כמעט משוכנעת שתמו ימי "נולד לרקוד". ואפילו אם אני טועה, תהיה זו החלטה שגויה מצד ההפקה והזכיינית להמשיך לעונה רביעית. בניגוד לתחרות זמר, מחול הוא לא קונצנזוס. לא כולם צריכים או יכולים להתחבר לריקוד בקלות בה הם מתחברים לשיר מרגש או לישבנים בתחתונים ברזילאים אדומים. מחול שייך לאיזו נישה קטנה שמעולם לא היתה מאוד פופולרית, והזרם הפופולרי ביותר מתוכה – המחזמר, מטופל בסדרת ריאליטי אחרת. השליחות של "נולד לרקוד", לקרב את עולם המחול הנשגב והמתנשא אל העם, הושגה מעל ומעבר למצופה, ושלוש עונות זה די והותר. אפילו אם תהיה עונה רביעית, כפי שצביקה הדר הבטיח בסיום הגמר, כולם כבר יודעים שהתוכנית הזאת היא לא חממת טאלנטים פוטנציאלים, וגם לא יצאו משם שוב מועמדים ראויים כמו נתנאל, ארתור ונטליה.

נתנאל, ארתור ונטליה הם המתמודדים הראויים, כפי שחברי סבאנה היו מכנים אותם. אפילו אני, עם הבנה לא יותר מבסיסית במחול, הייתי בעדם כבר בשלב האודישנים. מה שאומר שהם לא רק בלטו וריגשו, אלא גם שהזרקור היה מופנה עליהם עוד טרם ניצבו מול השופטים לראשונה. בדיוק כשהתלבטתי, לפני חודש, מי תהיה הרביעית שתעלה איתם לשלב האחרון, התבשרנו שלראשונה בתולדות התוכנית רק שלושה מועמדים יעלו לגמר. מושלם, חשבתי לעצמי, נתנאל ארתור ונטליה. וכך היה: אפילו לא הייתי צריכה לסמס או לחשוש מגלגל ההצלה.

בניגוד לעונה השניה, בעונה הנוכחית לא היה גלגל הצלה, פשוט מאוד כי לא היה צורך בו. לשופטים היה כוח השפעה גדול יותר מבעונות עברו, ומסתבר שאם להפקה אין צורך בגלגל הצלה – אז אין גלגל הצלה. כשבאים בטענות כלפי "הישרדות" על התערבות ההפקה, כדאי לשים לב להתערבות הפולשנית מדי העונה בפורמט של "נולד לרקוד".

מהי תוכנית ריאליטי? שאלה פילוסופית לא פשוטה. מה מפריד ריאליטי מסדרה מבוימת? מהרבה בחינות נולד לרקוד היא לא כל כך ריאליטי. המתמודדים מתאמנים על הכוריאוגרפיות עד שהם נפצעים ולא נדרשים לאלתר; הם לא בוכים ולא צוחקים. הם אמנם רוקדים וזה נחמד, ובכל זאת, הדוגמא הטובה ביותר לחומר האנושי הבעייתי והצדקני בתוכנית הגיעה בשלב רבע-הגמר כמדומני, בה היו צריכים המתחרים להעניק נקודות ל"ראוי" מביניהם. המתמודדים בחרו, בקומבינה פנימית, להעניק את הנקודות בסבב, כך שאף מתמודד לא יצא מקופח וכולם יוצאים ראויים. אני מתגעגעת לדן מנו.

וגם ההפקה יצאה ראויה-כביכול ומשעממת. פרויקט "היי (תעשו לי טובה) בנטורל" הוא היוזמה המביכה ביותר שנראתה בפריים טיים להעברת מסרים צדקניים (עידו תדמור וצביקה הדר – צאו לי בבקשה מהמאפרה). זוהי לא תנועת הצופים, לא אל-סם ולא הטלוויזיה החינוכית, אלא ההפך הגמור - תוכנית טראש במיטבה, מהזן הנחות והמהנה ביותר לצפיה. כל ניסיון להפוך אותה למשהו אחר חוטא בחוסר מודעות צורם. אבל אם החבר'ה בכל זאת מתעקשים על מסרים חינוכיים, מה לגבי תופעות הרסניות ונפוצות בהרבה בעולם המחול? אנורקסיה למשל?

אם תהיה "נולד לרקוד 4", דרוש איזה שינוי מהותי בפורמט. אפילו שהדואטים והסולואים בגמר היו לחלוטין שמימיים, הם בעיקר גרמו לי להתגעגע לאנשים שלא רוקדים מגיל 4 וכעבור עשרים שנה מכהנים כמורים מובילים למחול או סולנים בלהקות בולטות. אני מתגעגעת לדן מנו ולליה. אפילו לשחר אני קצת מתגעגעת.

הבוקר שאחרי גמר "נולד לרקוד" מרגיש אחרת. זאת לא תחושת ריקנות, סיפוק או סגירת מעגל, אלא מתח, דריכות, ציפייה. הבוקר שאחרי גמר "נולד לרקוד" הוא בוקר של ערב טלוויזיוני חדש. אז מי יעוף הערב במועצת השבט? שום דבר לא בטוח. הדבר היחידי שבטוח הוא שמחר בבוקר השם נתנאל ישכח כליל, ולעולם לא יעלה שוב בשיחות מסדרון.