פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עבודת קודש

      סיינט אטיין מוציאים אנתולוגיה שאף כוננית דיסקים לא יכולה בלעדיה. לניב הדס הם מפילים את הלב כבר 17 שנה

      הרבה לפני שהגנום המוזיקלי של הוט צ'יפ היה צופן מרתק, סבוך, מורכב, בלתי צפוי וקשה לפענוח – פרק זמן של 15 שנה בערך – היו בוב סטנלי ופיט וויגס. הם קראו לעצמם סיינט אטיין, על שם קבוצת הכדורגל בה כיכב מישל פלאטיני, ובסך הכל רצו שתהיה להם להקת פופ, אליה יוכלו לתעל את כל הידע האינסופי שלהם בנוגע למוזיקה ותרבות פופולארית. הבעיה של סיינט אטיין היתה שהם באו לחפש אתונות ומצאו מלוכה, אותה מעולם לא ביקשו. הם אולי רצו לנשום אוויר פסגות מצעדים, אבל סיימו, מסיבה שלהם בטח לא ברורה עדיין – אחרי הכל הם כתבו פזמוני "לה,לה,לה" סטנדרטיים וצירפו אליהם סולנית בלונדינית יפהפייה עם קול של מלאך - בתור הרכב בון-טון שיש מי שיישבע בשמו ודמו עבורו; קצת כמו כת פנימית עם הפרעות אובסיסביות קשות שנולדה אצל הפנאטיים שבמעריצי הפט שופ בויז. כנראה שזה מה שקורה כשאתה מתחיל את הקריירה עם קאוור דאנסי ל"רק אהבה יכולה לשבור לך את הלב" של ניל יאנג.

      הבעיה של סיינט אטיין – בעיה רק אם לוקחים בחשבון את השאיפות המסחריות שלהם, הרי מבחינה אמנותית הכל היה שם די מושלם – היתה שהם היו מוצלחים מדי: יפים מדי מכדי להיות מושגים, חכמים מדי מכדי להיות נהירים, מורכבים מדי מכדי להיות פופוליסטים. הם אולי כתבו שירים מקסימים שיכלו להתאים גם לקיילי, אלא שתמיד התווסף אליהם מימד נוסף של תחכום וריחוק שמנע מהם להפוך לסטוק-אייטקין-ווטרמן לדור הפוסט אסיד האוס, כמו שהיו אולי רוצים. באמת שעד היום קשה להם לי להבין איך שיר כמו "Avenue" לא הצליח לחצות את מחסום המקום ה-41 במצעד הבריטי. היכולת שלהם לזקק טווח עצום של השפעות מוזיקליות ותרבותיות של טריינספוטרים שגדלו בחנויות יד שנייה, סינמטקים ומועדונים, ועדיין המשיכו לעקוב באדיקות אחרי טופ-אוף-דה-פופס היא נדירה ונטולת השוואה.

      אצל סינט אטיין אפשר היה למצוא פופ צרפתי, ציטוטים מסרטים ישנים ונשכחים, דאב ג'מייקני, איזי ליסנינג, קראוטרוק, אלקטרוניקה, ספוקן וורד ואת חברת התקליטים מוטאון במינונים זהים, כשכל המרכיבים זהים בחיוניותם, תלויים זה בזה ושומרים על היציבות של ההיבריד הבלתי סביר שהתקבל. אל כל אלו מצטרפים טקסטים שנמצאים איפשהו בין הרומנטיקה האובדנית של מוריסיי בתקופת הסמיתס לסרקזם חד האבחנה של ג'רוויס קוקר. לפני 8 שנים, למשל, כשהם הוציאו את "Sound of Water", הם כבר נגעו בטכנו מינימליסטי עם "Heart Failed in the Back of A Taxi" - קליידוסקופ של קליקים ובליפים שמעליהם שרה קראקנל שרה על הריגוש שבנסיעה המשותפת במונית הביתה ממועדון בפעם הראשונה; באותו זמן, פחות או יותר, הם גם הוציאו את "The Riddle" עם פול ואן דייק, קרחנת יורו-טראנס אופורית ומטופשת, מבלי למצמץ.

      תשמישי קדושה

      מה שהכי כיף עם סיינט אטיין הוא שתמיד יש להם בסטוק עוד איזה שפן מתחת לשרוול, שממתין לתורו להשתתף בקסם. נפח העבודה שלהם הוא כל כך גדול והכרת התודה שלהם למעריצים ששומרים להם אמונים בכל ליבם היא כה עצומה, כך שלעולם תרדוף אחרי עוד ריליס שלהם שטרם הצלחת להניח עליו את ידך. זה יכול להיות אוסף שערכו לבית הקפה האהוב עליהם "Mario's Café" (שזכה גם להיות מונצח בשיר ב"So Tough") או קומפילציה בסדרת ההשפעות המשובחת "The Trip", שמלמדים על העולם הפנימי העשיר והלא יאמן שלהם; אוספים שיצאו רק ביפן, אלבומי בי-סייד וקטעים נדירים שלא יצאו מעולם ("Continental", "The Misadventures of Saint Etienne"), אוספי רמיקסים, אלבומי ביניים ("Interlude", בדומה ל"Hateful of Hollow" של הסמיתס) וכמובן, האלבומים הרשמיים שלהם, שתמיד שומרים על אותה אווירה ייחודית; שפת סתרים שנלמדת זה 17 שנה, מאז יצא "Foxbase Alpha" והפיל לי את הלב.

      בימים אלו יוצאת לסיינט אטיין אנתולוגיה לא שגרתית (נו, מה) בשם "Boxette" (פרודיה על רוקסט?), בת ארבעה דיסקים, שיכולה להיות צוהר עבור מי שטרם חווה את הפלא, בדיוק כפי שהיא עונג צרוף למי שבקיא בכל פניה שלקחו (והם לקחו כל כך הרבה). מה שמעניין כאן היא החלוקה הפנימית שנעשתה והאופי שהיא נותנת לכל אחד מהדיסקים, כמו מאירה בפנס עדין פן אחר בקריירה ובאישיות של סיינט אטיין, מבליטה ניואנסים ומרחיבה את היריעה. כך למשל בדיסק השלישי פתאום מגיעים קטעים אמביאנטיים, שמלמדים על גודל ההשפעה של בראיין אינו עליהם (בעיקר "מיוזיק פור פילמס" ו"מיוזיק פור איירפורטס"); הדיסק הרביעי מצדו, מתעכב על הרגעים הרכים של השלישייה, ומראה שיש להם גם ארסנל שירים שיכלו לשחוט כל רדיו למבוגרים, וגם קטעי דאנס מסחריים עם פוטנציאל זריחות בחוף הדקל. בין לבין אפשר למצוא כאן גם את הקאוור שלהם ל"Stranger in Paradise" (שעד היום אפשר היה להשיג לדעתי רק ב- "Ruby Trax", אלבום המחווה של ה-NME, אבל יכול להיות שאני טועה), קאוור פרוע ל"Absolute Begginers" של בואי ואת בלדת הדאב הקורעת שלהם על הזיכרונות מקיץ האהבה, "Fake 88", שלבדם שווים השקעה בארבעה דיסקים. מכיוון שהבוקסה הזו שוחררה אך ורק לחברי מועדון המעריצים של סיינט אטיין, יש לכם שתי אופציות – או להצטרף למועדון (לא דבר רע לכשעצמו), או לחפש אותו אתם יודעים איפה. סומך עליכם שתדעו לעשות את הדבר הנכון.