באסה או קלאסה

אחד הרגעים הכי מצחיקים בספר "פסיכופט אמריקאי" של ברט איסטון אליס מגיע כאשר הגיבור, פטריק בייטמן, מספר שג'נסיס הפכה ללהקה טובה באמת רק אחרי שפיטר גבריאל עזב אותה ופיל קולינס השתלט על עמדת הזמר. המטרה של האנקדוטה הזו בספר היא להדגיש עד כמה בייטמן הוא חלאה יאפית חסרת טעם, תוצר מובהק של ניו-יורק באייטיז, אלא שיש לא מעט טיפוסים שלא הבינו את הבדיחה. לאנשים האלה קוראים המעריצים של פיל קולינס.

אז זה לא שאני איזה מעריץ גדול של פיטר גבריאל, או רוק מתקדם בכלל (ובטח שמעמד תושב-העל שהוא זוכה לו בארץ הוא די מופרך). אבל פיל קולינס הזה הוא חתיכת דרעק של זמר ויוצר, שאפילו היומרנות הפרוגרסיבית והבומבסטית של ג'נסיס המוקדמים עדיפים עליו. בד בבד עם הסבוטאז' הקונסיסטנטי שהוא ביצע בג'נסיס (הייתי משנה להם את השם לג'נוסייד), קולינס הקפיד גם לטפח קריירת סולו, שהבהירה מאיזה חומרים עשוי המתופף המחונן לשעבר – פרט שהמעריצים שלו תמיד נהנים לשלוף מהביוגרפיה, כאילו שהעובדה שהוא תופף ב"Before and After Science" של בראיין אינו נותנת איזשהו תוקף מוסרי לזוועות כמו "Invisible Touch" (שיר שהתווה את הסטנדרט של סאונד רוק מצוחצח ברדיו למבוגרים בארצות הברית) - שהפך לסולן כושל (אל תתנו להצלחה המסחרית של ג'נסיס בתקופת קולינס להטעות אתכם).

עוד עניין שכדאי להידרש אליו, הוא הכריזמה של פיל קולינס - הבן אדם נראה כמו בוב הוסקינס בסרט על פקידי הגירה בריטיים עם נוכחות בימתית של חרדון סלעים. הוא ניסה לצחוק על עצמו בקליפ של השיר המזעזע "I Can't Dance", אבל המודעות הזו לא הגיעה מתוך הומור עצמי, אלא מתוך זלזול בדור הזמרים המיופייפים והמפזזים שפתאום היוו עבורו תחרות.

במהלך קריירת הסולו שלו היו לקולינס הרבה רגעים מביכים: הבלדה קורעת הלב "Against All Odds" (מסוג השירים שבחורות בחטיבת הביניים נהגו לשמוע כשהחבר התיכוניסט שלהן עזב אותן); הנפיחות חסרת הרסן של "In the Air of Night" (איזה מפץ תופים!), שמאוחר יותר אמינם ציטט ב"סטן" (ונתן לקולינס משום מה לגיטימציה בקרב קהילת ההיפ-הופ, שאפילו הקליטה לו אלבום מחווה מזעזע); פסקול הסרט "באסטר", בו גם כיכב, וכלל חידושים ללהיטי Motown כמו "You Can't Hurry Love" (לא, בטח שלא עם כזה ביצוע), ו"Groovy Kind of Love"; אולם נדמה לי כי אין עוררין על הנמוך מבין רגעי השפל הקולוסאליים הללו – "Another Day in Paradise" מ-1990.

"עוד יום בגן עדן" הוא שיר שהטקסט שלו עוסק בנושא הבוער של חסרי הדיור באנגליה. השם, כך ניתן להסיק לאחר שמאזינים למילים, הוא בכלל אירוני. הטקסט עצמו חסר כל עידון או רבדים, עם עומק ברמה של חיבור בבית ספר יסודי, ככל הנראה מאחת הכיתות הנמוכות (או סתם בית ספר בדרום הארץ שמשרד הדתות והחינוך התורני שתה ממנו את התקציב, ולכן המורה להתעמלות שאומר "שתי גולים" הוא גם המורה להבעה). הוא מתאר סיטואציה בה אדם מהוגן מן הישוב חולף על פניה של חסרת בית הפונה אליו בבקשת עזרה. הוא, מצדו, מתעלם ממנה ומהבעיות שלה (קר לה ואין לה איפה לישון) ומרגיש נבוך בכלל להיות שם. ההתרחשות היומיומית הזו אמורה היתה לגרום לכולנו להזדהות עם הסיפור ולהבין כי אותו חסר לב שהמשיך בדרכו כאילו כלום, הוא למעשה כולנו. כי מי מאיתנו לא נתקל ברחוב בחסר בית אחרי שעבר עליו חרא של יום בעבודה או שבחורה נפרדה ממנו באס.אמ.אס, ולא התאים לו המפגש הזה?

הבעיה של קולינס היא שההפשטה שהוא מנסה ליצור, על ידי תיאור סצינה לכאורה שכיחה, נעשית בצורה כה ישירה ומניפולטיבית – הוא מתאר את רגליה מלאות היבלות של חסרת הבית וחוסר היכולת שלה ללכת חרף הניסיונות האמיצים, ותוהה "אלוהים, האם אין עוד משהו שמישהו יכול לעשות" – שכל הסיפור נראה מזויף ומעושה; ניצול ציני של קולינס את מסכנותם של חסרי הבית לטובת הקריירה שלו. העובדה שתרם מחצית (וואו, מחצית) מרווחיו של הסינגל עבור ארגונים העוזרים להומלסים היא פריפריאלית, ומזכירה קצת את ההירתמות הנלהבת של בונו לטובת מדינות העולם השלישי בזמן שהוא מרכיב דגם מיוחד של משקפי שמש שהכינה עבורו דונטלה ורסצ'ה, שכן השיר תדלק בעוצמה את הקריירה שלו.

כאילו כדי להדגיש את העובדה הזו, בחר קולינס להתאים למלים האיומות הללו לחן סכריני - תקשיבו למלודיה המובילה של השיר שגם פותחת אותו - ועיבוד כה גמלוני ומלוקק, מצוחצח ומטורזן כמו הרגעים המחרידים ביותר באייטיז, שהוא היה יכול לעבור בקלות גם כבלדה של דורון מזר. הפזמון, מה שבסופו של דבר נחרט מהשיר הזה, נשמע בכלל כאילו היה לקוח מתוך בלדה רומנטית, מה שמוציא את העוקץ מכל עניין חסרי הבית.

אם משווים את "עוד יום בגן-עדן" לשני שירים אחרים מהניינטיז שעסקו בדיוק באותו נושא - "Gypsy Woman" של קריסטל ווטרס ו"The Theater" של פט שופ בויז (מתוך "Very"), מבינים עד כמה צפוי ושטחי קולינס בטיפול שלו בנושא. קריסטל ווטרס, למרות הפזמון הבלתי נסבל של ה-"לה דה די, דם דה", שלחה את חסרי הבית לרחבה - המקום בו התאספו באופן מסורתי הדפוקים והנדכאים של ניו-יורק; הפט שופ בויז, כיאה למי שתמיד שמרו על מימד פוליטי וחברתי בטקסטים שלהם, הרימו חתיכת טקסט קודר על קיטוב חברתי, והדביקו לו הפקה אלקטרונית נוצצת כמו כדור דיסקו. ואז יש גם את קולינס.