את פולניה, אתה חתיך

אני לא מחבבת את המושג – אם אפשר בכלל לקרוא מושג לצמד מילים שעירית לינור פחות או יותר טבעה אי שם בתחילת דרכה –"האקסית המיתולוגית". מה זה לא מחבבת, שונאת. שונאת עד כדי כך, שנראה לי שהסיבה העיקרית שבעטיה האקס שלי הפך לאקס, היא שימוש היתר שלו בביטוי המתועב הזה, ובכל הקונספט שעומד מאחוריו. ככה שאיך שהתחילה נעימת הפתיחה של "חמישה גברים וחתונה", ואיך שנהיה ברור שהגיבור מתכנן מתישהו, במהלך הפרק, להיכנס לאובססיה על איזו בחורה עלומה מעברו, כבר נהיה לי רע על הנשמה.

כל זה בא לומר שהסדרה החדשה של ערן קולירין (וגם שי כנות, דנה עדן ואריק רוטשטיין) מורכבת ממגוון רחב של קלישאות, אלא שלמרבה הצער, כמעט כולן נכונות עד ייאוש ומדויקות עד כאב. שאלת המפתח במקרה שלנו היא מה "חמישה גברים וחתונה" מתכננת לעשות עם הקלישאות הללו. אם הסדרה הולכת פשוט להציג אותן כמו שהן, זה יסתכם בקשקוש אחד גדול. מצד שני, אם קולירין ("ביקור התזמורת") וכישוריו המוכחים כבימאי-על יצליח להוציא מהן משהו אחר – והיו הרבה רגעים אתמול בהם היה נראה שזה מה שהוא מתכוון לעשות – טוב, אלוהים גדול.

יותר מכל שאר הדברים – שלא תהיה להם ברירה אלא להתברר בהמשך הדרך – יש ב"חמישה גברים" שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא שלא ממש ברור מי אמור להיות קהל היעד שלה. זה מרגיש כאילו יש בה קצת מהכל – אווירת חבר'ה וצחוקים בשביל הבנים, ומערכות יחסים סבוכות בשביל הבנות. אבל בינינו, בשלב זה לא נראה שהאחוות גברים שם מחזיקה מים (ואגב גברים – ניר 'נירו' לוי? מיקי גבע? מישהו שם נרדם בשמירה); מבחינת מערכות היחסים, למה שבחורות ירצו לראות דבר כזה? זה לגמרי ולחלוטין מדכא.

המחדל השני והחמור עוד יותר הוא הנטייה של סוג מסוים של סדרות – ועוד יותר מזה, סרטים, אבל זה כבר לפעם אחרת – לנסות להיראות כמו סדרות "קטנות". כדי לייצר את האווירה הזאת של "אני סדרה קטנה", אותן סדרות לוקות בכל מיני רגעים שאמורים להיות מיוחדים ומרגשים, או מצחיקים, אבל במין צורה קטנה כזאת, נו, מהחיים. בפרק של אתמול זה היה המפגש המיותר והמעושה עם המורה מהיסודי, שבדקה וחצי הספיקה להזכיר לגיבור שלנו שהוא אפס וגם לשטוח בפניו איזו תובנה לא ברורה. או הקטע שבו יאיר מרצה לבחורה החדשה במשרד על הודו וכמה שהגנגס משנה את הבנאדם, עד שמתברר שהוא היה שם רק שבועיים. זה חמוד והכל, וחינני, אבל פשוט לא מציאותי, ולגמרי מצטייר כמו חלק מאיזשהו תסריט מלאכותי.

איה (לירון וייסמן המהממת) ויאיר (יחזקאל לזרוב על המסלול המהיר להפיכה לסמל מין) עומדים לפני חתונה, וכל הסחי שבזוגיות מתחיל לטנף את הדירה הלא-מעוצבת שלהם. הם הולכים לרבנות, ויאיר רואה על השולחן את תיק הנישואים של איזה אחת שרון (הילה וידור, יפה שזה משהו), אהבת עבר לא ממומשת. כמובן שבלי לחשוב פעמיים הוא סוג של זורק את הבחורה שהיתה העזר כנגדו בשנים האחרונות, ויוצא לחפש בנרות אחרי אותה שרון של החלומות.

כמו שאפשר לצפות מראש, "חמישה גברים" ממהרת להציג את איה כפולניה בלתי נסבלת (והיא לא, היא בסך הכל תקועה עם הדפקט הזה, שמחזיק בעיקר במנעד רגשות של ילד בן שש על רטלין), לא כל שכן כשמציבים מולה את שרון – אקסית מיתולוגית וג'ינג'ית לוהטת – שלא שואלת שאלות, או מחפשת תשובות כמו איזו בחורה ממוצעת ומעיקה, אלא רק נותנת נשיקה על הלחי ומותירה אחריה שירותים ציבוריים חרוכים. מסכנה איה – עם העצבים שלה על יאיר שזורק בגדים על הרצפה במקום בסל כביסה והשאלות שלה שאסור לשאול, נגיד, "אתה אוהב אותי?" – איך היא אמורה להתחרות בכל זה.

אבל שוב, כראוי לקלישאות, גם אלו שנחשפנו אליה אתמול היו – למרבה הצער – נכונות. זוגיות היא באמת עבודה נורא קשה ולא מתגמלת, ובחורות שנקלעו לדרכך בסיני לשבוע אחד של שכרון חושים הן הרבה יותר שוות מבחורות שגרות איתך כל יום ונוזפות בך (בצדק) על זה שאתה מתנהג כמו ילד בן שש עם הפרעות קשב וריכוז. אם איה היתה שואלת אותי, הייתי אומרת לה שיאיר בכלל לא שווה אותה, ושאם היא יודעת מה טוב בשבילה אז שתגיד לו לקחת את הנכות הרגשית, האישיות הגבולית וההפרעה הנרקסיסטית שלו, ולעוף לה קיבינימט מהחיים. היא, לא ברור למה, מעדיפה להילחם עליו, אז מה אני אגיד, שיהיה לה בהצלחה.

עדיין מוקדם לגבש דעה על "חמישה גברים וחתונה". כי כן, היא לא מרתקת במיוחד, וכן, היא לא זזה מספיק, וכן, כשהיא כבר זזה זה לכיוונים מופרכים בעליל, אבל היי – היא נורא מהחיים ומעוררת הזדהות, ויש שם המון פוטנציאל להתרגשות, והכי חשוב, זה בסך הכל פרק ראשון, והרבה סדרות שהתבררו כקלאסה ביאסו בפרק הראשון שלהן. זה לא היה פרק ראשון רע, הוא פשוט לא היה טוב בצורה גורפת, ובטח לא טוב עד כדי לעורר בי איזה דחף מטורף לסמן לעצמי מתי יהיה הפרק הבא. מצד שלישי, זה גם מה שאמרתי על באפי. והו, כמה שאני טעיתי.

* "חמישה גברים וחתונה", ימי רביעי, 22:00, ערוץ 10