לסטיבן מלקמוס תמיד היו שני צדדים, שהתחדדו מאוד בקריירת הסולו אליה יצא לאחר פירוקה של פייבמנט: הצד שכותב שירי פופ קטנים, מתומצתים ומשעשעים, והצד השני - זה שצולל לתוך סולואים כאילו אין מחר. בינתיים האלבום הראשון והשלישי היו שייכים לסוג הראשון ואילו השני והרביעי (החדש) - לסוג השני. ובהתאמה, על הראשון והשלישי הוא היה חתום לבדו, בעוד שעל השני והרביעי קיבלה גם להקתו, הג'יקס, קרדיט על העטיפה. בשביל שירי הפופ הקטנים שלו הוא לא באמת זקוק להם - למרות שהם תמיד שם בשביל לעזור איפה שצריך אבל כשמלקמוס במצברוח של ג'ימג'ומים, הג'יקס לגמרי בעניין.
בפעם הראשונה שמלקמוס חשף במלוא הדרו את הצד חובב הרוק הקלאסי שלו - באלבומו השני, Pig Lib זה היה די מוזר, וחשבתי שעבור מעריציו מימי פייבמנט תשע הדקות של 1% of One הן קצת מוגזמות. אבל למרות שאווירת פסיכדליית ארט-רוק בריטית מאמצע שנות השבעים זה לא בדיוק מה שציפיתי לקבל ממלקמוס, נאלצתי להודות שזה עובד, ואפילו שאני אוהבת את זה. גם אם חובבי פרוג אמיתיים לא היו משתכנעים, הניגוד בין הבומבסטיות הסבנטיזית של המוזיקה לבין השירה הנונשלנטית וחסרת ההבעה של מלקמוס ולטקסטים המצחיקים שלו, עבד מעולה.
זה הפתיע גם אותי, אבל מסתבר שאני הרבה יותר אוהבת את הצד הזה של מלקמוס. בדיעבד מסתבר שPig Lib זה אלבום שאני חוזרת אליו לפעמים, בעוד שלאנדקדוטות המוזיקליות המצחיקות שלו (על יול ברינר, על שודדי ים טורקים ועל ג'ניפר בת ה-18 שאוהבת את דייר סטרייטס ויוצאת עם בחור בן 31 שהוא זמר בלהקת קאברים לשירי סיקסטיז), מהאלבום הראשון שלו, כבר מזמן אין לי כוח, לא משנה כמה התלהבתי מהם כשהם יצאו.
לא מתנצל
יכול להיות, אגב, שמבחינה טקסטואלית מלקמוס מספר סיפורים דומים גם בחדש, אבל כמה שאני מנסה, אני פשוט לא מצליחה להקשיב כאן למילים. הראש הולך למקום אחר לגמרי כשמלקמוס כל כך חסר מעצורים על הגיטרה. ואם לשפוט על פי הסטנדרטים האסתטיים המקובלים בעולם האינדי, הבנאדם כאן לא רק חסר גבולות, אלא גם שרוי עמוק בטעם רע ובכל מה שלמדנו לסלוד ממנו. האלבום החדש כבד, מלא בפרוג, פסיכדליה, ארט-רוק, פריק-אאוטס, ג'ימג'ומים, פיצוצי מוח, אוננות גיטרה כל הדברים האלה שביום רגיל נשמעים כמו קללות, ואצל מלקמוס פתאום הופכים לברכות.
נראה לי שזה קשור לזה שזה סוף סוף נשמע שמלקמוס משוחרר מפייבמנט. באלבום הזה הוא נשמע כמו איש חופשי, שאין לו יותר מה להוכיח. התבנית שנוצרה עד כה בדיסקוגרפיית הסולו שלו הרגישה כאילו אחרי כל פעם שהוא מרשה לעצמו לקחת את המשיכה שלו לארט-רוק רחוק מדי, הוא מיד מרגיש לא נעים ומוציא אלבום פופי עם שירי פאנץ' ליין קצרים, חמודים ופולקיים. אישית אני מקווה שבאלבום הבא הוא לא יחזור למפלט הישן שלו.
עד כדי כך פיתחתי אנטגוניזם למפלט הזה שהשיר הפותח את האלבום החדש, "Dragonfly Pie", ממש מעצבן אותי. השיר מתחיל ברוק כבד ופתאום חושף פזמון אינדי ילדותי וחמוד מדי. הקטע הזה ממש ביאס אותי, אבל האלבום מתאושש מהר. שש וחצי הדקות הפסיכדליות של "בלטימור", המלאות בהתפרצויות הר געש, נחשולי גיטרות גואים ופסנתר חשמלי, הן מבחינתי אחד השיאים של האלבום. מלקמוס הוא במיטבו כשהוא לא נשמע מתנצל ומרשה לעצמו לשוטט בעולמות שלהיפסטרז צעירים אין סבלנות אליהם - עולמות שבאופן מסורתי מאוכלסים על ידי ווירדוז, חננות וסטלנים שלא חופפים את הראש. הפעם עשר הדקות של שיר הנושא - שנע בין ג'מים סטייל הגרייטפול דד לסולואים אלגנטיים כמו של טום וורליין מטלוויז'ן - בכלל לא נשמעות לי מוגזמות. וזה לא שפתאום התחלתי להוריד באנגים על הבוקר או משהו.
לצד ג'מים של חמש, שש ושבע דקות, יש באלבום גם שירים איטיים, מלנכוליים ויפים כמו Out of Reaches, ושניים שלושה קטעים השומרים על אורך סטנדרטי של שיר פופ, כמו Gardenia העליז, שנשמע כאילו יצא מאלבום של איזו להקת פופ פסיכדלי קליפורנית מהמחצית השנייה של הסיקסטיז.
מלבד מלקמוס והגיטריסט/קלידן מייק קלארק, שלוחץ על דוושת הפסיכדליה כאילו אין מחר, יש בהרכב הנוכחי של הג'יקס גם שתי בחורות: הבאסיסטית ג'ואנה בולם והמתופפת האגדית של סליטר קיני, ג'נט ווייס, שהצטרפה לאחרונה לג'יקס במקום המתופף הקודם, שהצטרף ל-Decemberists. שתי הבחורות מנגנות ביחד גם בלהקה בשם Quasi, והעובדה שהן מנגנות ביחד עוד מקודם ניכרת בדינמיקת הבאס-תופים המרשימה שלהן, שנותנת גב חזק להתפתחות של מלקמוס כגיבור גיטרה.
מי היה מאמין שנביא הלואו-פיי יעבור לאסיד-רוק, ויעשה את זה כל כך טוב? ואגב, הוא עושה את זה הפעם הרבה יותר טוב, בטוח וקוהרנטי מאשר בPig Lib. יכול להיות שאני קופצת מעל לפופיק, אבל נראה לי שיש סיכוי שרון מיברג יאהב את התקליט הזה.
סטיבן מלקמוס אנד דה ג'יקס, Real Emotional Trash (מטדור)