פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צעד אחורה, שניים קדימה

      "קדימה, תריץ אחורה" הוא לא יצירת המופת הגדולה של מישל גונדרי, אבל יש בו אנושיות, הומור וחדוות יצירה שמרוממות את ניב הדס

      כשיוצאים מסרט של מישל גונדרי, התחושה היא תמיד זהה; הסרטים שלו מעוררי מחשבה ודמיון, אבל גם מתסכלים באותה מידה (כלומר, מאוד) שהם מרגשים. מצד אחד גונדרי נותן את התחושה – גם בוידאו-קליפים שביים ושינו את הכללים של הז'אנר, וגם בעבודותיו הקולנועיות – שאין חוקים, פרדיגמות וסכמות שבתי ספר לקולנוע מנסים להכניס את המוח שלך לתוכם; אין מותר ואסור, גבוה ונמוך, נכון ושגוי – כל מה שיש זה התפרצות יצרית, ילדותית ומלאת חיות של הדמיון, שנותן לעצמו את החופש להפליג. מצד שני, אחרי שרואים סרט של גונדרי, מבינים גם שהוא כנראה היחיד שיכול לגרום לפנטזיה הזו להתגשם.

      זה קרה לי אחרי שראיתי את הקליפ "פרוטקשן" של מאסיב אטאק, או את "Fell Inlove With A Girl " של הווייט סטרייפס. זה קרה אחרי "המין האנושי" ו"שמש נצחית בראש צלול" (שניהם לתסריטים של צ'ארלי קאופמן), ואפילו אחרי "מדעי החלום", הסרט שיצר את המשפט הבונטוני "גונדרי צריך לידו את קאופמן כדי להביא עוד יצירת מופת אמיתית לעולם". המשפט הזה הוא אולי לא לגמרי משולל יסוד – אחרי הכל קאופמן הוא באמת גדול התסריטאים של זמננו, ועוד מאתגר נהדר של קצה גבול הדמיון ( ו"שמש נצחית" הוא אכן הסרט הכי טוב של שניהם) – אבל אחרי שצופים ב"קדימה, תריץ אחורה", מבינים שזה קשקוש מוחלט. החדש של מישל גונדרי, פצצת ריגוש מרימת אווירה שעפה מהמסך הגדול היישר אל תוך הלב, מבהיר בצורה חד משמעית שבדיוק כמו בעבודות הוידאו של גונדרי המופתיות היא לא הערך העליון, אלא ההנאה והחדווה שביצירה עצמה. גונדרי בוודאי עוד יעשה סרטים גדולים מ"קדימה, תריץ אחורה" – משמעותיים יותר, קיומיים יותר ובעלי אמירה נוקבת יותר – אבל האנושיות האדירה שנמצאת בבסיס של הסרט הזה, בתוספת להברקות הויזואליות (ובאמת, זה פשוט לא יאמן איך הוא מצליח לחדש פעם אחרי פעם), הופכים אותו לחתיכת חגיגה.

      הקלטת הלוהטת

      "קדימה, תריץ אחורה" הוא מחווה ענקית לנאיביות הקולנועית של שנות השמונים, שההשפעה שלו על גונדרי עמוקה, ולא רק בעלילה שמזכירה קומדיות מד"ב מהאייטיז – בחור שהתחשמל והמוח שלו הפך מגנטי מוחק את כל הסרטים בספריית הוידאו השכונתית, מה שמחייב אותו ואת חברו לצלם אותם מחדש. זה מתחיל במיקום הסיפור בתוך ספריית וידאו (וידאו, לא די.וי.די) בחור תחת בניו ג'רזי, ממשיך עם קריצות ל"נס ברחוב 8", וכמובן, השחזור של סרטים כמו "מכסחי השדים" ו"רובוקופ", שג'ק בלאק ומוס דף – צימוד קומי מהחלל – מצלמים ביחד עם חבורה הולכת וגדלה של צופים שהופכים מעריצים, ומאוחר יותר גם שותפים פעילים בתוך היצירה. הסיום, בו העיניים שלי נרטבו בצורה חסרת תקדים (כנראה משהו נכנס אליהן), כבר שולח אותך לסצינת הסיום של "סינמה פרדיסו". כן, זה עד כדי כך מרגש.

      "קדימה, תריץ אחורה" הוא גם הסרט הראשון בפילמוגרפיה של גונדרי, שאחרי שאתה יוצא ממנו לא בא לך למות – "המין האנושי" היה מורבידי וסרקסטי, "שמש ניצחית בראש צלול" דטרמיניסטי וקודר ו"מדעי החלום" פסימי וכואב; ההפך, בא לך לחיות, ובעיקר ליצור. זה לא רק שהוא מצחיק בטירוף – ג'ק בלאק נותן כאן הופעת שיא ושחזורי הסרטים מעיפים לך את הפוליפים לתקרה – המסר ההומני שלו הזכיר לי באופן אישי את "אד ווד" של טים ברטון, עוד סרט על חבורה חובבנית של יוצרים בראשות במאי שהעיקר בשבילו היא העשייה, לא התוצאה. זה מסר שהוא מצד אחד אינטרוספקטיבי לקולנוע של גונדרי, ומצד שני כללי מספיק בשביל שכל אחד יוכל להשליך ממנו על חייו שלו, ולנסות ולהפוך אותם ליצירה המופרעת שמתרחשת אצלו בראש. אז נכון שגונדרי לא ביים את הקליפ ל"נו לימיט" של 2 אנלימיטד, אבל קשה להאמין שהוא חולק עליהם – היעדר הגבולות שהוא שם לעצמו הוא לא רק עניין אסתטי או שחצנות בכישרון הויזואלי שלו, אלא גם נקודה אתית חשובה.