פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חוף חמוץ מתוק

      החדש של ביץ' האוס העגמומיים זהה לאלבום הבכורה שלהם עם הבדל אחד - הוא מלוטש ומגובש יותר. אלון עוזיאל צולל

      ביץ' האוס באים מבולטימור, אבל לכו תמצאו אצלם איזשהו מאפיין של העיר הזו. אין סיכוי שתתפסו אותם במועדונים, סביר שלא תראו מישהו מהם בפינות הרחוב שמוכרות לנו מ"הסמויה" ויצורים מלאי שמחת חיים, שבימנו מיד מקושרים לבולטימור (למשל דן דיקון, או לחילופין ספאנק רוק) הם, במקרה הטוב, האנשים שהציקו לביץ' האוס בתיכון. הדרים פופ שלהם מתאים לעולם אחר – עולם שבו ילדי האינדי רצים חופשי בשדות, מכינים תה, אוכלים סוכריות חמאה ובוכים על מר גורלם.

      את הבכורה נטולת השם של ביץ' האוס קיבלנו ב-2006 – הצמד, שמורכב מויקטוריה לגרד (שירה וקלידים) ואלכס סקאלי (גיטרה והמון כלים אחרים), הביא את אחד מהאלבומים האינטימיים של השנה ההיא. זה היה לו-פיי אוורירי וקודר, עם אפקטים מסחררים (במובן המהפנט של המילה) והרגשה מתסכלת של יום דין באנטרקטיקה. את השיר "Apple Orchard" שהגיע איתו, אני אזכור לנצח, את השאר, למרות כל המחמאות, קצת פחות.

      כמו בלא מעט אלבומים שספוגים בהשפעות גם אחרי הבכורה של ביץ' האוס, במקום לחזור אליה העדפתי לרוץ להרכבים שהיא הזכירה לי - פארקר אנד לילי, מאזי סטאר, לרגעים מסוימים של ברודקאסט, או לגלקסי 500.

      הבכורה ההיא נשמעה בעיקר כמו נקודת התחלה מוצלחת למדי, כזו שממנה רק אפשר לגדול ולהתפתח – יש אלבומי בכורה שיוצאים רק בכדי לשחרר להקה; אפשר לשמוע בהם את הפוטנציאל הגולמי עצום, אבל האלבום עצמו מוקדש להשפעות שהביאו את הלהקה עד הלום, ואחריו הלהקה חופשייה ליציאה לכיוונים שונים.

      קיץ על החוף

      הייתי בטוח שביץ' האוס ישתנו עד מאוד באלבום ההמשך. טעיתי. יודעים מה? טוב שכך. “Devotion”, החדש שלהם, הוא אלבום כמעט זהה לבכורה עם הבדל קטן, אך חשוב – בליטוש, במיקסינג; כאילו האלבום הראשון נפל לידיו של איזה מפיק ממולח, וזה ישב, שיחק איתו, הבליט קולות מסוימים, ניקה חלק מההיס והוציא אותו מחדש תחת שם אחר. יש בו בדיוק את מה שהיה חסר באותה בכורה – משהו להיתפס בו; משהו לזכור מעבר לסינגל. בעצם, הייתי רוצה להתייחס אל “Devotion” כבכורה האמיתית של ביץ' האוס, בעוד שעל הבכורה האמיתית הייתי מדביק מדבקה ענקית שאומרת "דמו".

      בזכות ההפקה, השירים באלבום החדש סוף סוף נשמעים שונה זה מזה, אפילו שרובם מובלים על ידי אותו סינתיסייזר כנסייתי ומכונת תופים. לכל אחד מהם יש ייחוד, או איזושהי מטרה. הקול העמום של לגרד פתאום מרגיש חם ואוהב, מלטף לכל אורך הדרך. ב-“Wedding Bell” יש מלנכוליה אווירתית שקשה להסביר במילים, “D.A.R.L.I.N.G” הוא מהשירים האלו שרק כשמקשיבים להם באוזניות מבינים כמה שהם מרגשים, וגרסת הכיסוי ל-“Some Things Last A Long Time” של דניאל ג'ונסטון היא מבריקה – גם בגלל שהם מצאו שיר של ג'ונסטון שבאופן מוזר מאוד קרוב לאסתטיקה של הסאונד שלהם, וגם בגלל הטקסט שמהדהד לי בלב כבר מהשורה הראשונה ("התמונה שלך עדיין תלויה לי על הקיר").

      "Devotion" הוא ההוכחה לכך שלא צריך לחדש כלום, להמציא את עצמך מחדש, או לספק הפתעות בכדי ליצור אלבום מעולה. מספיק שני אנשים שמושפעים מהדברים הנכונים, מורכבים מסוג מיוחד של עצבות אמינה ומרגישים אאוטסיידרים אפילו לעצמם. מסתבר שגם עוזר אם יש לך בקטלוג אלבום שכמעט זהה לחדש והמהולל שלך. מוזר, אך נכון.

      ביץ' האוס, "Devotion"
      (Bella Union)