רימון סרק

גרוע יותר מאמן רע, הוא אמן רע שרוצה, בעצם חייב, להישמע רציני. בדרך כלל, הזמן הוא תקופת הביניים שבין אלבום ראשון מצליח מסחרית ונכשל ביקורתית, ובסעורי המוחות בתוך חברת התקליטים מתהווים להם שינויי הכיוונים ופיתולי הדרכים, שבהם האמן אומר לעצמו: "באמא שלי, ראיון אמנותי על שינוי ושני שירים המושפעים מדור הביט וזה ארבעה כוכבים מינימום". אם יש משהו ש"שפה זרה", אלבומה השני של איה כורם מצליח לחדש, זוהי תבנית האפייה הפלסטיקית הזו שבה היא רוצה לדגמן את דמותה החדשה, אבל הופכת ממיץ פטל מרוכז לזיוף של שמפניה חמצמצה נטולת גזים. ונכון, "שפה זרה" טוב מהריקנות של אלבום הבכורה של כורם, כי גם היא כנראה קלטה ששירים על יונתן שפירא מתאימים למשוררים של טדי המהללים את המגן השמאלי. אבל המאמץ, שלא לומר הזיעה החרדתית, שבה כורם מנסה לשכנע את המאזינים שהיא לא סתם אינטליגנטית, אלא אפילו קוראת ספרים, חושף דווקא את היותה כותבת בנאלית ומלחינה עם תעוזה של מחלק דואר.

זה מתחיל במיתרים הנמרחים של "אל תאמיני", ווידוי שמאלץ צפוי, שבו האמן המצליח הוא בעצם בן אדם בודד שרק היצירה במרכז חייו. כורם כותבת כאן טקסט במשקל זבוב מת, שבו במקום לחבק אותה מתחשק לשלוח אותה לארכיון על שמה ולבדוק במה חטאנו שזכינו לכזו חוסר אמינות. ומילא, הייתה יושבת על הפסנתר לבד ומנסה לסחוט רגשית את מאזינים באחד על אחד אינטימי: כורם והמעבד הרשמי של קונגלומרט רימון, אורי זך, ממיטים את חורבן הקיטש על השיר עם רביעייה קאמרית מיותרת. זה מזכיר לי שעם השנים התקבעה בפופ הישראלי התזה, שבה כל שיר שיש בו כלי מיתר הוא הדרך הבטוחה מצוותא להיכל התרבות, שם יושב הקהל ה"איכותי" ומתחנן לעוד. אחר כך מגיע "הסוף של הסיפור", השיר הסביר באלבום, שבו כורם מציגה דרמת יחסים דחוסה ומעניינת באופן יחסי, כי כמו ב"אתה חוזר בחזרה" של מירי מסיקה, אריק ברמן תרם מיכולתו לגעת בעצבים מהם יוצא הרגש.

בהמשך כורם יוצאת למסע יעני קברטי וכאילו קאנטרי בדרכי השפעותיה, מאתי אנקרי (הייתה רוצה) ועד ל"עטור מצחך" (מדובר בשיר תגובה לקלאסיקה ההיא בשם "זהב שחור", יוני רכטר מתבקש לסור ללשכת המנהל איינשטיין ולהסביר מה הוא עושה שם). לשיאה מגיעה כורם בשני שירים, באחד ("אוטוביוגרפיה", איפה שמעון אדף כשצריך אותו) היא היפית מורדת משנת 1968 שלא יודעת להכריע "בין ג'ניס לג'ואן" ובשני ("האלים החדשים") היא משלחת חצים רעילים בתרבות הרייטינג ועבדות הטלוויזיה. שניהם הם הנציגים הטובים ביותר לשמלה החדשה שכורם מנסה ללבוש על דמותה הישנה: מצד אחד להתהדר בנוצות השכלתה הספרותית/מוזיקלית, רק בטקסט פריך ואוורירי חסר הד והשפעה; ומצד שני כורם עולבת באלו שבלעדיהם ספק אם היו שומעים עליה מחוץ לקפיטריה של בית הספר המהולל.

על כך נאמר במקורות מהן אולי תצא כורם לאלבומה הבא: אל תירקי לבאר ממנה את שותה, כי גם אם את "אחרת" ואפילו "רצינית", זה לא הופך אותך בהכרח למוצלחת. ובנימה קצת יותר אישית: התבטאויותיה של כורם בנוגע לנועזות והתבגרות למול אחת היוצרות המשעממות ביותר שידע הפופ הישראלי תולשים את האדישות הרגילה שהביאה איתה הטכנולוגיה (כלומר מי צריך רדיו). במובן הזה, "שפה זרה" ביצע את משימתו נאמנה, וגרם לי לרצות לדפוק את הקיר עם המצח.

איה כורם, "שפה זרה" (עננה)