פרק ראשון: כולם אוהבים את דורה

זה התחיל כשהרופאים הודיעו לנו שהילדה מפגרת, "רק פיגור קל," הם אמרו. ס?מי נכנסה לדיכאון והפסיקה להיניק את התינוקת. דוֹרה היתה אז בת שבעה חודשים והסתגלה לבקבוק בלי בעיות, אבל המצב של סמי לא השתפר. אחרי כמה ימים חזרתי מהעבודה ומצאתי את הילדה בלול, ערנית ושמחה כמו תמיד אבל עם חיתול שנראה והסריח כאילו לא הוחלף כמה שעות. אז התחלתי לקחת את דורה איתי למוסך, עד שנמצא בשבילה מקום במעון.

דורה היתה ילדה נוחה, הרעש במוסך לא הפריע לה לישון וכשהיתה ערה יכלה להעסיק את עצמה שעות. לא היו לה הרבה הזדמנויות להישאר לבד. נהג שחיכה, למשל, שנגמור לעבוד על המכונית וכבר קרא את העיתון מקיר אל קיר, כולל המודעות הקטנות, היה קם כאילו כדי לחלץ את העצמות, ניגש אל הלול כאילו במקרה, והיה נתקע שם. היא היתה פשוט מקסימה, ידידותית, היתה צוחקת אליהם, ולפעמים האוטו כבר היה מוכן והם היו שוכחים שהם ממהרים והיינו צריכים לקרוא להם לקחת אותו. כשאשה נכנסה למוסך ידעתי שאני פטור, לא צריך לקרצף את הידיים באמצע העבודה כדי להאכיל או לחתל את הילדה. ולא רק הקליינטים, גם העובדים במוסך נמשכו אליה כאילו יש מגנט בלול, וכל פעם שהלכו לקחת כלי, או להזמין חלקים במחסן, היו עושים עיקוף ומתעכבים לידה לכמה שניות — או דקות.

דורה איחרה בכל דבר. כשילדים אחרים בגיל שלה כבר זחלו, היא עוד שכבה ולא הצליחה להתהפך. בגיל שילדים כבר מתיישבים בעצמם ומתחילים לנסות לעמוד, אנחנו היינו צריכים להושיב את דורה ולהשעין את הגב שלה על משהו כדי שלא תיפול. אבל כשהייתי מושיב אותה בקצה הלול, עם הרגליים תלויות בחוץ והידיים מחבקות את המוטות, היא יכלה להישאר ככה הרבה זמן והיתה מסתכלת בסקרנות איך אנחנו עובדים ונראתה כאילו היא מקשיבה למוזיקה שנשמעה מהרמקולים.

זה התחיל בתור פתרון זמני, בלית ברירה, אבל די מהר התברר שזה הטיפול הטוב ביותר בשבילה. כשהייתי מביא אותה לביקור התקופתי במרפאה, התאספו תמיד כמה אחיות ורופאים סקרנים: ההתפתחות שלה לא התאימה לטבלאות שלהם, ולפעמים הם אפילו אמרו שאולי טעו באבחנה.

הם לא טעו. דורה — אהבתי ל?ס?פר שקראנו לה על שם דורה קפלן, הסוציאליסטית היהודייה שניסתה לחסל את לנין ב?1918, ואנשים לא ידעו מה לחשוב על זה, אם זה טוב או רע — דורה המשיכה לפגר. בגיל שנתיים היתה אצלה עצירה בהתפתחות כמעט בכל התחומים, ואני האמנתי שג'לאל הוא האשם, אם כי המומחים הרגיעו אותי ואמרו שהתופעה מוכרת להם, וסביר מאוד שזה יעבור. ג'לאל פשוט התאהב בילדה. לפעמים היה מפסיק את העבודה לרגע כדי לגשת אליה והיה שוכח לחזור, ולפעמים משה, בעל הבית, היה מתעצבן ונותן לו על הראש, "אל תנצל את זה שאני מרשה לילדה להיות כאן." ג'לאל היה חוזר לעבוד, אבל שמתי לב שכמעט כל פעם כשג'לאל היה הולך, משה היה נשאר במקומו על יד הלול, ועל הפנים שלו חיוך כזה של טמבל.

אחרי כמה נזיפות ואיומים כאלה ג'לאל שם את הלול שלה על יד אזור העבודה שלו, והיה מדבר אליה כל היום, מסביר לה כל מה שהוא עושה, איך הוא מגלה מה התקלה ומה צריך לעשות כדי לתקן אותה. כשהיה צריך להרים את האוטו הוא היה מושיב את דורה (הוא קרא לה דוּרה) בעגלה שלה ומסיע אותה מתחת לאוטו, כדי שתוכל לראות בעצמה מה הבעיה ומה הוא עושה. היא היתה מרותקת לכל מה שג'לאל אמר ועשה, ואני הייתי משוכנע שזה מה שעוצר לה את ההתפתחות — ההתמקדות בדבר אחד.

בינתיים הפנים שלה השתנו. אתה יודע, כשהתינוק קטן תמיד שואלים למי הוא דומה, אבל בעצם אם תשווה פרצופים של מבוגרים לתמונות שלהם בתור תינוקות, רוב הסיכויים שלא תצליח לזהות מיהו מי. עם העיניים הגדולות והשחורות שלה, ועם השיער השחור המתולתל והקשה — אני יודע כי הייתי צריך לסרק אותה כל בוקר, והיא היתה צועקת ומרביצה לי כשהייתי פותח לה את הקשרים בכוח — היא נראתה כמו הכושית הקטנה בפרסומת של "ארדי" משנות החמישים. הנה, תראה, יש לי פה תמונה שלה מאז, עם צמות. אנשים היו בטוחים שהיא תימנייה.

כשהילדה היתה בת שלוש, ג'לאל התחיל ללמד אותה לקרוא. עברית, כמובן. קצת כעסתי עליו. הייתי אומר לו, "ג'לאל, זה מוקדם מדי גם לילדים רגילים, אתה עוד תשגע את הילדה." המומחים אמרו לי שיש סיכוי קטן מאוד שהיא תצליח פעם לקרוא ואני דאגתי שאם היא תיכשל תהיה לה אכזבה כזאת שהיא תתייאש ואולי אחר כך היא לא תרצה לנסות ללמוד דברים אחרים. כולנו נהיינו קצת פסיכולוגים אז. אבל ג'לאל התעקש, ודורה למדה בסוף לא רק לקרוא, אלא גם ללכת בלי עזרה, כי היא רצתה כל כך להיצמד אליו ו"לעזור לו בעבודה". אחרי כמה חודשים כבר היתה מגישה לו את הכלי המתאים, לפעמים עוד לפני שביקש.

בגיל חמש דורה כבר איבדה את העניין בספרי הילדים שקניתי לה, והתחלתי לחשוד שזה משעמם אותה כי בעצם היא לא מבינה מה היא קוראת. עד שפעם היא פתחה אחד מספרי הרכב שג'לאל החזיק אצלו במגירה של עגלת הכלים, דיפדפה, זיהתה את תרשימי המנוע והיה אפשר לראות לה את הברק בעיניים. לא יכולנו לנתק אותה מהספר, אבל הוא היה באנגלית ודורה התחילה לשאול את ג'לאל כל רגע "מה זה?" ו"מה כתוב פה?" עד שהוא החליט להתחיל ללמד אותה אנגלית. הוא גם שמח להראות ככה לכולם שהוא יודע אנגלית — לא מבית הספר, הוא היה שנה בקפריסין ועבד במוסך של הצבא הבריטי — והיית צריך לראות את הקליינטים מסתכלים בשניים האלה, מוסכניק ענק עם שפם של סטלין ותימנייה קטנה לבושה אוברול כחול עם כתמים של שמן ופיח, מדברים אנגלית עם מבטא ערבי?בריטי.

כשהיא כבר ידעה מספיק אנגלית, היא התחילה ללמוד ממש את ספרי הרכב, וכשגמרה את השלושה שהיו לנו במוסך, התחלנו לשנורר בשבילה ספרים מהסוכנים של יבואני הרכב. בצהריים יכולת לראות עובדים מבתי המלאכה בסביבה, כל אחד עם הסנדוויץ' והשתייה ביד, באים אל המוסך שלנו להסתכל. הם היו נעמדים מסביב לג'לאל ודורה, ושני אלה, איך שהרגישו שיש להם קהל, היו עושים בשבילם את ההצגה. ג'לאל היה מפרק גלגל ושואל את דורה, "איך בודקים אם הברקסים בסדר?" והיא היתה מדפדפת בספר, מוצאת את המקום הנכון וקוראת לו — באנגלית — את ההנחיות.

אותה שנה באו ממשרד החינוך לשכנע אותי לשלוח אותה לגן. סירבתי. הם אמרו שיש חוק חינוך חובה ואיימו שאני יכול להסתבך. כשראו שאני לא מתקפל הם גייסו לעזרתם את סמי, שבינתיים התאוששה קצת וחזרה לתפקד, והרגישה לא נעים מזה שהילדה קשורה כל כך אלי ואל ג'לאל, ומוכנה כל בוקר בשמחה ללכת איתי לעבודה ולא רוצה להישאר בבית עם אמא. סמי חשבה שצריך להרחיק אותה מהמוסך, ממני ומג'לאל כדי שהילדה תתקשר אליה מחדש, ואיימה לפנות לבית משפט. אני לא ויתרתי. אמרתי לסמי, "אל תכריחי אותי לספר לשופט מי טיפל בילדה כל השנים ולמה."

לאנשים ממשרד החינוך נתתי אתגר: "ת?ראו לי ילדה בפיגור כזה שהצלחתם לקדם לרמה של דורה ותוכלו לקבל אותה. לא רגע אחד לפני זה." הם נאלצו להודות שאף פעם לא ראו סביבה תומכת יותר לילדה כזאת. אבל אחרי שנה, כשדורה היתה בת שש, הם לא הסכימו לוותר יותר ודרשו שהילדה תתחיל ללמוד בבית ספר, חינוך מיוחד כמובן. ג'לאל אמר שאני צריך לקחת עורך דין והמליץ על יוסי ש?הם. "הוא פעיל בליגה לזכויות האדם, הוא הגן על אח שלי כשהיה עצור עם החבר'ה של אודי אדיב, תגיד לו שאח של בּוּלוּס מנצרת שלח אותך."

השופטת התרשמה מההתפתחות של הילדה ומחווֹת הדעת של המומחים, אבל היתה מודאגת מכך שדורה גדלה רק בחברת מבוגרים. יוסי ש?הם הצליח, בכל זאת, לשכנע אותה לתת לדורה ולי ארכה של שנה: הוא טען שדורה ממילא תשתעמם בכיתה א', כי היא הרי כבר קוראת שוטף, וגם להכניס אותה עכשיו לכיתה ב' לא יהיה טוב בשבילה, כי היא תהיה הכי צעירה ובטח לא תצליח להיקלט מבחינה חברתית. בשנה הבאה, הוא אמר, אפשר יהיה להכניס אותה לכיתה ב' עם ילדים בגילה, ואז יהיה לה קל יותר להשתלב. אבל באמצע השנה התברר שהיה בסיס לחששות של השופטת. דורה התחילה לאבד את העניין במה שקורה סביבה במוסך, הסתגרה בתוך עצמה והתחילה לשנן בצורה כפייתית את ערמת ספרי הרכב שאספנו בשבילה. בסוף היום, כשהייתי לוקח אותה הביתה, היא היתה נצמדת אל הספר שקראה, והמשיכה להיות שקועה בו גם בבית. בקושי היה אפשר לשכנע אותה להניח את הספר בצד בזמן האוכל. מפעם לפעם הייתי מציע לה חומר קריאה אחר, אולי נצליח ככה לגוון את תחומי ההתעניינות שלה, אבל היא היתה מעקמת את הפרצוף — שום דבר לא משך אותה, לא ספרי הרפתקאות, לא "קופיקו", לא אגדות, לא ספרי לימוד, והיתה חוזרת אל ספר הרכב "שלה".

יום אחד חזרנו מהמוסך הביתה, ולפני שיצאנו מהאוטו לקחתי ממנה בכוח את הספר והשארתי אותו באוטו. היית צריך לראות אותה, כמו פרח שנבל, הילדה איבדה, אולי בפעם הראשונה, את שמחת החיים. הפנים שלה התקמטו, והגוף כאילו התכווץ. לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מחמש דקות. אם היא היתה בוכה או מתעצבנת או מתפרצת בכעס, הייתי מתייחס לזה כמו תגובה רגילה של ילדה, אבל השתיקה העצובה הזאת שברה אותי. רצתי אל האוטו להביא לה את הספר.

אחרי כמה שבועות באנו למוסך, ואני רואה שהיא בעצמה השאירה באוטו את הספר שהביאה מהבית, וכשהיא התיישבה בכיסא שלה על יד ג'לאל, היד שלה לא נשלחה אוטומטית אל ערמת הספרים. זה היה בפורים, כי אני זוכר שהיתה לה מסכת משקפיים שחורה על העיניים והיא הסתכלה על המוסך כאילו היא מחפשת מישהו או משהו. ג'לאל בדיוק יצא מחדר ההלבשה, לבוש סרבל אדום נקי, אבל דורה התעלמה ממנו והמשיכה להסתכל מסביב כאילו היא מחכה למשהו. מכונית נכנסה בנסיעה א?טית לעמדת העבודה של ג'לאל, ומשה, בעל הבית, ניגש לשאול את הנהג מה הבעיה. לפני שהשניים הספיקו לומר מילה, שמענו את דורה אומרת בקול רם, כאילו היא מדקלמת: "רצועה רופפת, לבדוק כיווּן הצתה, אולי צריך להחליף פּלאגים."

היא קלעה בול. באותו שבוע עשינו שינוי בסדרי העבודה. כל מכונית שנכנסה עברה קודם כול את הביקורת של דורה. בהתחלה זה היה מין שעשוע — להקשיב איך היא מגלה מה התקלה, ואחר כך לבדוק אם היא צודקת — עד שהבנו שהיא לא טועה. אחר כך היא התחילה להעיר הערות על התיקון, היתה עושה לנו בקרת איכות, "בסדר", "לא בסדר".

אחרי פסח משה כבר פתח מסלול חדש לבדיקה?לפני?תיקון, והשמועה על הילדה המוכשרת התפשטה כמו אש. התחילו לבוא נהגים אחרי שהיו במוסך אחר, וביקשו שדורה תגיד להם אם זה נכון מה שאמרו להם שם. משה התחיל לגבות מהם מחיר בשביל ה"בדיקה" של דורה. כדי שלא יגידו שהוא רוצה להרוויח על חשבונה, פתחנו על שמה חשבון חיסכון, ומשה אמר שבסוף כל חודש יכניס לשם את ה"שכר" שלה. המחיר לא הרתיע את הנהגים, שבאו ועמדו בסבלנות בתור כדי לראות את הפלא, ואפילו שילמו בחיוך תמורת ה"בדיקה". אחרי שבוע כבר לא יכולנו לעבוד, כי המוני סקרנים באו וניסו להיכנס למוסך רק בשביל לראות, ומשה הזמין מאבטח שירחיק אותם. כבר התחלנו להתבדח שעוד מעט נבנה טריבונה קטנה ונתחיל למכור כרטיסים.

אחרי בערך שבועיים או שלושה הצטרפה לתור כתבת טלוויזיה עם מצלמה נסתרת. היה לה אוטו חדש לגמרי והיא סידרה עם מכונאי שיסדר לה "תקלה" בשביל לבדוק אם דורה תצליח לגלות אותה. דורה כמובן הצליחה, אבל זה לא הפריע להם לשדר בערב את הסנסציה: היה להם שם ריאיון עם סמי, שהאשימה את משה ואותי שאנחנו רודפי בצע, אנשים שמנצלים עבודה של ילדה בניגוד לחוק. את ג'לאל סמי לא הזכירה. בכל זאת נשארה לה טיפת הגינות לא לסבך את הערבי. מהטלוויזיה אפילו לא טרחו לבוא לקבל מאיתנו תגובה או לבקש ממני אישור לשדר תמונות של דורה. אחר כך התברר שסמי נתנה להם אישור, והם חשבו שזה מספיק.

למחרת באה למוסך משלחת — שני מפקחים של משרד העבודה, קצינת ביקור סדיר של משרד החינוך, שוטרת ועובדת סוציאלית. אפשר היה לחשוב שזאת הבעיה הכי בוערת של המדינה. צילצלתי מיד אל יוסי ש?הם, והוא אמר לי לעכב אותם עד שישיג צו משופט. הוא הגיע למוסך אחרי כמעט שעה, אני כל הזמן הזה הייתי על קוצים, וראיתי איך הוא עוצר בכניסה ומסתכל במחזה בחיוך מאוזן לאוזן: דורה יושבת ליד המסלול על כיסא גבוה של במאי קולנוע, על ידה מיקרופון על מוט וטור של מכוניות מזדחל בדרך אליה. כשרכב מגיע היא נותנת פקודה ברמקול לנהג "עצור, ניוטרל!" מקשיבה רגע למנוע, "תן גז!" "בסדר, מספיק." "פתח את המכסה מנוע," נותנת לג'לאל הוראות מה לבדוק, ואחר כך מתחילה לדקלם את האבחנה, איזה תיקון צריך ואיזה חלקים. "במשרד ייתנו לך הצעת מחיר, סע קדימה בבקשה," אמרה לנהג. מאחורי הילדה, בחצי מעגל, עמדה כל המשלחת והסתכלה, כולם עם חיוך גדול על הפנים. ראיתי את יוסי מתקרב וקורץ לי מאחורי הגב שלהם. דורה בדיוק נתנה ברמקול הוראה לנהגת: "תעצרי, שימי ניוטרל והאנד ברקס," וג'לאל הרים את המכונית. "הכבל של הקלאץ' משוחרר קצת, נכון?" שאלה דורה, ומהקול שלה כבר הבנת שהיא יודעת מה התשובה — וג'לאל נתן אישור.

בגלל הנוכחות של הביקורת הרשמית כמה קליינטים זכו מההפקר וקיבלו בדיקה חינם. איך שיוסי אמר שהוא העורך דין שלי נמחקו החיוכים מהפנים של המשלחת, וכולם התקרבו אליו ונעמדו סביבו. הוא הראה להם את צו הביניים שקיבל מהשופט התורן, שקובע שהם צריכים להניח לילדה, לבעל המוסך ולאביה, עד לדיון שיתקיים בעוד שבוע אצל אותה שופטת שדנה בתיק מההתחלה. "או?קיי, מעכשיו משלמים," הודיע משה ברמקול, אבל רק השוטרת הלכה. כל האחרים לא יכלו לעזוב את ההצגה ונשארו לעמוד שם עוד כמה דקות טובות.

אחרי שבוע, בלשכה של השופטת, היה דיון קצר וענייני. השופטת אמרה משהו כמו: "קראתי את כתב התביעה ואת התצהירים שהגישו שני הצדדים, המקרה מוכר לי, אין טעם לבזבז את זמנו של בית המשפט בדיונים תיאורטיים. אני קובעת דיון נוסף במוסך. צו הביניים נשאר בינתיים בתוקף. תפתחו בבקשה את היומנים."

יומיים אחר כך, אחרי שהסתכלה כמה דקות על דורה בעבודה, השופטת ביקשה לעצור את התור מחוץ למוסך כדי שהיא תוכל לדבר עם הילדה. הנהגים כיבו את המנועים ויצאו מהמכוניות, ובאו לכניסה לראות מה קורה. דורה היתה חסרת סבלנות. היא לא הצליחה להתרכז בשאלות של השופטת והעיניים שלה התרוצצו כל הזמן אל האנשים שעמדו בכניסה. אחרי שתיים?שלוש דקות כאלה השופטת הודיעה שהיא גיבשה את החלטתה, השתיקה את יוסי שניסה למחות והזמינה את כל הצדדים להתלוות אליה בחזרה לבית המשפט. שם היא הכתיבה לקלדנית את הפסיקה: דורה תוכל להמשיך "לעבוד" במוסך עד סוף שנת הלימודים — לא יותר מחמש שעות ביום, עשר דקות הפסקה בכל שעה, חמישה ימי עבודה בשבוע; פעמיים בשבוע דורה צריכה לבלות כמה שעות אחר הצהריים עם ילדים בגילה, במועדון למפגרים. בשלושת ימי החול האחרים היא דרשה מסמי וממני להעסיק חונכת אישית, מומחית לחינוך מיוחד, שתיתן לדורה שיעורים פרטיים אחרי העבודה. ובשנה הבאה תצטרף דורה לכיתה ב' בחינוך המיוחד.

למחרת סיפרתי לג'לאל על פסק הדין ודרשתי ממנו לשתף פעולה, להקל על דורה להסתגל להסדר החדש ולעזור לי להכין אותה לקראת הפר?דה מהמוסך בסוף החופש הגדול. ג'לאל התמרד והתחיל להאשים אותי בהתקפלות, בפחדנות, "השופטת החליטה, אז מה? תערער. תלך לבג"ץ. מה אתה מוותר?" ואני התרגזתי עליו, "מה נהיית לי מומחה לחינוך? רק אתה מבין, וכל המומחים מטומטמים?" הוא לא ויתר, "אתה רוצה להרוס את הילדה? בסדר. אבל אם זה מה שאתה רוצה, אז תעשה את זה לבד." אני לא הייתי משוכנע לגמרי שהוא טועה, ובגלל זה התעצבנתי עוד יותר והתחלתי לצעוק עליו, "אל תבלבל את המוח! אם אתה אוהב את דורה אתה צריך לעזור לה להתרגל למצב, ושלא תעיז להכניס לה שטויות חדשות לראש. בשנה הבאה — בית ספר, וביום שישי היא תוכל לבוא למוסך לשעה?שעתיים."

"לשעה?שעתיים, הא?" הוא התחיל ללגלג, "אתה לא יודע על מה אתה מדבר, יא אבו?דורה. תפתח ת'עיניים." זה חימם אותי עוד יותר אז אמרתי לו, "ג'לאל, אל תרגיז אותי. אני מתחיל לחשוב שאולי אתה נהנה יותר מדי מההצגה, אולי אתה פוחד שתצטרך לחזור לעבודה כרגיל, בלי ההצגות. אולי אתה דואג בעצם לעצמך, לא לדורה."

עכשיו הגיע תורו להיעלב. "אני לא דואג לדורה? אני היחיד שבאמת דואג לה. תאמין לי, אתם היהודים משוגעים, יש לכם מומחה לכל דבר, רק אין לכם מומחה לאהבה. מי פה באמת אוהב את הילדה? העובדת הסוציאלית? השופטת? אולי המשטרה? תכף תגיד לי שסמי אוהבת אותה. סמי רק מקנאת בגלל שהילדה אוהבת אותנו ואותה לא. מומחים לאהבה, זה מה שאתם צריכים. כן, גם אתה. אתה יודע למה? כי אתם לא יודעים לאהוב, אתם לא יודעים לאהוב עד הסוף, תמיד יש לכם בסוף עוד איזה חשבון קטן. אז אתה חושב שאני כמוכם? אני ערבי, יא אבו?דורה, אם אני אוהב אני לא עושה חשבון, לא לשופטת, לא למשטרה, לא לאבא שלי ולא לעיסא, שיסלח לי. תגיד שאתם רוצים לגמור את הילדה, בסדר. זה מה שסמי רוצה, אני יודע…"

"סמי רוצה, מה?" — הפסקתי אותו — "אתה אל תכניס את אשתי לעניין ואל תקרא לה סמי. בשבילך היא ס?מ?ר?ה. אני מזהיר אותך, ג'לאל, אנחנו חברים יותר מדי זמן, אל תקלקל את זה עכשיו."

אבל ג'לאל לא הקשיב, הוא רק חיכה להזדמנות להגיד מה שרצה להגיד לפני שהפסקתי אותו. "זה נגדי, היא רוצה לקחת ממני את דורה," הוא אמר, "ובשביל לקחת אותה ממני, היא יודעת שהיא צריכה לקחת אותה ממך. בית הספר זה ההתחלה. חכה, חכה, אתה עוד תראה."

חשבתי שאני משתגע. "רגע, רגע, מה קורה פה? מה אתה מבלבל את המוח? מאיפה אתה יודע מה אשתי רוצה? מה, אתה מדבר איתה מאחורי הגב שלי בלי להגיד לי?" תפסתי אותו בצווארון, ככה, בשתי הידיים, והתחלתי לטלטל אותו, "תגיד לי עכשיו, מה קורה פה? אני רוצה לדעת, מה אתה רוצה להגיד לי? אתה לא תתחמק, אתה שומע?"

ההתפרצות שלי הבהילה אותו קצת. "חבש, בבקשה תוריד את הידיים," הוא אמר לי בשקט, "בחייך, אל תעשה שטויות," אבל זה רק חימם אותי עוד יותר, והידקתי את האחיזה בצווארון. "אתה אל תגיד לי להוריד את הידיים," צעקתי עליו. "אני רוצה לדעת מה קורה כאן!"

דורה התחילה לבכות.

"אבו?דורה, תראה מה שאתה עושה לילדה," הוא ניסה להרגיע אותי. "בוא נצא החוצה בשקט, כמו חברים, אני אספר לך הכול."