פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פתיחה באש

      אחרי שהשמיץ את הסדרות עם הפתיחים הגרועים ביותר, הגיע הזמן של גיל קדרון לפרגן לאמנים הגדולים של הז'אנר

      כשהחלו סדרות הטלוויזיה האיכותיות לפרוח בשנים האחרונות, הן הביאו עמן נדוניה נוספת בדמות קטעי פתיחה עשירים במיוחד. כיום הפתיחים המושקעים מספרים את סיפור הסדרה אותה הם מציגים, ואפילו מוסיפים נדבך או שניים. בשבוע שעבר סקרנו את הגרועים שבהם, מה שהציג קושי מסוים מאוד, שכן לא פשוט היה למשות מההיסטוריה קטעים גרועים, בעוד הקושי בבחירת הטובים הוא הפוך לחלוטין – יש יותר מדי קטעים מוצלחים. אבל יש סיבה שבוואלה! משלמים שש ספרות כל חודש (לא כולל דיבידנדים ומענקי סוף רבעון) - בדיוק בשביל מצבים כאלה.

      דדווד (2006-2004)

      אח, איזו סדרה, איזו דרמה, אילו דמויות. אח, איזה פתיח! קודם כל ומעל לכל, הבלדה הקאנטרית, בגיטרה ובכינור, היא פשוט יפהפיה ומכניסה אוטומטית לאווירה המלנכולית שעוטפת את הסדרה. העובדה כי היוצר דייויד מילץ' לא בחר בפתיח שכולל מילים, נראה כנועד לתת קונטרה לסדרה שאחת הנקודות החזקות ביותר שלה היו הדיאלוגים והמונולוגים השייקספיריים המפותלים.

      "דדווד" מטפלת בעדינות בעולם המכוער שהוא המערב הפרוע, בו לזונות אין זכויות, לסינים קוראים "צ'ינקס" וליהודים "פאקינג יהודים", ורצח אדם עמו היה לך סכסוך הוא פתרון מקובל על מנת לפתור בעיות. על הדרך נעשה שימוש 2980 פעמים בשורש פ.א.ק, לפי ספירה שצפה באינטרנט. בדומה, התמונות שרצות בהילוך איטי על רקע המוזיקה המדוברת מראות לנו קצב שוחט עופות, גלגלי כרכרה מדשדשות בבוץ, וגברים מלוכלכים מחפשים זהב בנהרות מזוהמים, עם מוטיבים חוזרים של אלכוהול והימורים, אבל בין כל סיקוונס שכזה שב ומופיע לו סוס מהמם שדוהר לו מהיער בדרך אל העיירה. זהו היופי שבכיעור.

      העשב של השכן (- 2005)

      הו, כאן הגענו לפתיח מורכב ומעניין במיוחד, וגם חמוד לאללה. השיר "Little Boxes", שנכתב בשנות החמישים על ידי מלווינה ריינולדס, זמרת פולק במקצועה ופעילה פוליטית בזמנה הפנוי, צץ לו כביקורת על פריחת הפרברים האמריקאיים, בהם כל הבתים זהים, והאנשים שבהם כולם הולכים לאוניברסיטה, שם מוכנסים לקופסאות, מהן הם יוצאים זהים לחלוטין. המלודיה והמילים המשועשעות רק הופכות את כל העסק לעוקצני הרבה יותר. וכך אנחנו רואים שלושה קשישים יוצאים לג'וגינג, גברים יוצאים ונכנסים מבית קפה, ילדים בדרך לבית הספר - וכולם בתלבושת אחידה.

      הבחירה של "העשב של השכן" בשיר בעצם מחדדת את המהות של הסדרה, שמתארת את אותם פרברים, אבל בשונה לחלוטין מתפיסתה של ריינולדס. על פניו, אכן, החיים של כולם מושלמים ונקיים, אבל הדמויות בסדרה רחוקות מנורמליות כמרחק המלחמה בעזה מפתרון. או במילים אחרות, "העשב של השכן" באה כאן בהפוך על הפוך, ואף לא הסתפקה בכך, ואחרי שבעונה הראשונה השתמשו אך ורק בגירסה של ריינולדס עצמה, הוסיפו עוד קצת הגנבה. מהעונה השנייה והלאה הם הזמינו אמנים שונים ומשונים שביצעו את הגירסא שלהם ל"ליטל בוקסז" בכל פרק ופרק, כולל אלביס קוסטלו, רג'ינה ספקטור, דת' קב פור קיוטי, דה שינז, בילי בוב ת'ורנטון, לינקין פארק, ואפילו דה אינדיווידואלס שהביאו אותה בביצוע היפ הופ משובח.

      הסופראנוס (2007-1999)

      אין כל סיבה להימנע מהקלאסיקה הזו, בה אנו רואים את מכוניתו של טוני חוצה את הטורנפייק בדרך לניו ג'רזי, עוברת בין כל המפעלים ובתי החרושת, הרחובות המעופשים, שהולכים ומתייפים, עד שהיא מגיע למבצר המפואר שהוא ביתם של בני משפחת סופראנו. להקת אלבמה 3 יצרה כאן שיר אפל עם מילים קודרות, שמספרות על אדם שאמו סימנה אותו כנבחר ואביו לא לימד אותו להבדיל בין טוב ורע, ושהדבר הראשון שהוא עושה על הבוקר הוא לקחת אקדח; האהבה שבו נעלמה, עולמו התהפך, הוא צריך לשרוף כדי לזהור, אבל העיקר שכשהוא קם בבוקר הוא מצטייד באקדח. הדכאון של טוני, שהוא סיפור המסגרת של "הסופראנוס", עובר עוד לפני הטייק הראשון.

      דקסטר ( - 2006)

      אולי הפתיחה המשובחת ביותר בנמצא. הצילום מושלם, העריכה מופלאה, המוזיקה קריפית, והקיבה מתכווצת בכל רגע. אז מה היה לנו שם? דקסטר, רוצח סדרתי שעובד במשטרה כמפענח כתמי דם, מתעורר לו, הורג יתוש מציק, מכין ארוחת בוקר עסיסית, שותה קפה, מצחצח שיניים, מתלבש ויוצא מהבית. זה הכל. וכאן האמנות, אנשים, כאן האמנות. כל אחד ואחד מהשוטים בפתיח מגיעים בזום מקסימלי שנושא בחובו את האיום התמידי שמהווה דקסטר לאנושות, כך שגם הפעולות הפשוטות והבנאליות ביותר נראות רצחניות - טיגון ביצת עין, סחיטת מיץ אשכוליות וקשירת שרוכים מעולם לא היו מפחידים יותר. אמא'לה. דקסטר (מייקל סי הול המעולה מ"עמוק באדמה") הוא פשוט רוצח בכל רמ"ח אבריו, והוא עושה עבודה מעולה בלרמות את כולם שהוא בסך הכל אדם רגיל, אעפס קצת מוזר. רק שאנחנו מכירים את הסוד שלו. וכל התחושות הללו מועברות בצורה מושלמת בקטע הפתיחה. כבוד.

      עמוק באדמה (2001-2005)

      בדומה ל"הסופראנוס", גם "עמוק באדמה" הפכה את הפקסול שלה לאמנות בפני עצמה, וקטע הפתיחה שלה, שמספר סיפור לצלילי מוזיקה מורבידית/מוזרה/נעימה/קצבית, אינו יוצא מן הכלל (כלומר, כן יוצא מן הכלל, אבל לא בהקשר של הסדרה). הכל מתחיל בזוג שנפרד בעקבות מות אחד מן השניים; משם מובלת הגופה לבית הלוויות שמפמפם לתוכה נוזלים שישמרו את הגופה (נוצרים, לכו תבינו), ואז ללוויה עצמה, לבית הקברות, וחוזר חלילה לתמונה שפותחת את הקטע כולו - העץ הנטוע לבדו על הגבעה. הצילומים, כמו ב"דקסטר" מושקעים, התזמונים מצוינים, המוות באוויר, על שלל צבעיו וגווניו, והרווח כולו שלנו.