פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עלו ליגה: במאי הקליפים שהפכו לבמאי קולנוע

      גיא שמי היה רוצה להאריך דברים בחייו שנמשכים 3 דקות לכדי שעה וחצי. למשל סרטים באורך מלא של במאי קליפים

      "קדימה תריץ אחורה" הוא אולי תרגום מטופש למדי לסרטו האחרון של מישל גונדרי, אולם זהו ללא ספק הסרט הכי קליפי שהמשוגע הזה ביים עד היום ובין אם תאהבו אותו או לא תאהבו (אני מאוד אהבתי), התוצאה היא, אם לנסח זאת בלשונם של שדרני ספורט הנתקלים באיצטדיון מלא, לא פחות מחגיגה מרהיבה לעיניים. גונדרי הוא לא הקליפאי היחיד שחולם בגדול. כולנו יכולים להיזכר בספייק ג'ונז ובדיויד פינצ'ר שבנו את הקריירה (ואת חשבון הבנק) שלהם על גבם של מוזיקאים תמימים ובשלב מסויים לקחו את הסיכון (ותסריט), ליהקו שחקנים ובילו חודשים ארוכים בעבודה מאומצת בכדי להוכיח לעצמם שהשעה וחצי פלוס שלהם תחזיק לא פחות מהיכולת שלהם ליצור גירויי אינסטנט ויזואליים עבור קטע מוזיקלי, שם הם כבר הוכיחו את עצמם.

      אצלנו ב"הצעת הגשה" נהנים מאוד להירדם עם אמ.טי.וי, מוזיקה 24 ושידורים חוזרים של "להיט בראש", מחכים בסבלנות לסרטים הראשונים של במאי הקליפים המקומיים ומפרגנים לכל אחד שרוצה לעשות פיצ'ר באשר הוא. לפניכם כמה סרטים שלא היו נעשים אילולא פרל ג'אם, אר.אי.אם, מטאליקה והצ'ילי פפרס היו להקות מצליחות עם שידורים ברוטציה גבוהה של הקליפים שלהם בערוצי המוזיקה השונים; חלקם טובים, חלקם פחות, אבל הכי חשוב - כולם באורך מלא.

      ימים מכורים – ג'ונס אקרלונד

      ב"ימים מכורים", סרטו הראשון של הבמאי השוודי (שהיה - כמה מפתיע – מתופף דת' מטאל בעברו), יש מעל ל-5000 קאטים, שהובילו אותו לספר השיאים של גינס. רוס (ג'ייסון שוורצמן) הוא מכור לספיד. במהלך כמה ימים אנו מלווים אותו במרוץ המטורף וחסר השינה שלו אחר הסם ובין היתר נלמד להכיר את הסוחר שלו ספיידר (ג'ון ליגוויזמו), חברתו קוקי (מינה סובארי) ואת רוקח הסמים של כולם, הידוע רק בתור "הטבח" (מיקי רורק). למרות קצב מטורף, כמה רעיונות מעניינים ומעט צחוקים בריאים, "ימים מכורים" הוא בסך הכל סרט די משעמם על אנשים עם עור פנים נורא לא טוב, שמצולמים באופן תזזיתי בתקריבים מוגזמים; רק במאה ושמונים השניות האחרונות שלו (בנאום של הטבח אודות אימו והכלבלבים שהמיתה) אפשר למצוא איזה עומק שהיה חסר מאוד ב-101 הדקות שבאו לפני. שני הקליפים הכי מפורסמים של אקרלונד הם "Ray Of Light" של מדונה ו"Smack My Bitch Up" של הפרודיג'י והוא ביים גם קליפים למטאליקה, U2, ג'יינס אדיקשן, הקרדיגנס, רמשטיין ועוד.

      לחיות בתמונות - מארק רומאנק

      סיי פאריש (רובין וויליאמס) הוא מפתח תמונות בקניון שמתייחס ברצינות יתרה לעבודה שלו. משפחת יורקין, שמפתחת באופן קבוע תמונות בחנות שלו, גורמת לו על ידי הפרגמנטים מהחיים שהוא דוגם עבורה, גם לפתח, בנוסף לתמונות, אובססיה כלפיה.

      "לחיות בתמונות" הוא סרט מלחיץ וקודר, שמפתיע אותנו פעם אחר פעם בסיטואציות הרבה פחות קיצוניות מאילו שציפינו להן ועדיין מצליח להיות עוכר שלווה. את הקרדיט נאלץ להעניק דווקא לוויליאמס, שתמיד מצליח להוציא את המקסימום מהתפקידים המפחידים שלו, אך הבמאי מארק רומאנק, שביים בין היתר את "99 Problems" של ג'יי-זי, "Rain" של מדונה ו-"Hurt", הקאבר המצוין של ג'וני קאש לשירו של טרנט רזנור, השכיל לביים סרט שלא צועק "אני במאי קליפים" בכל שוט ושוט ונותן לדברים פשוט לקרות.

      תא קטלני – טארזם סינג

      קת'רין דין (ג'ניפר לופז) היא פסיכואנליסטית שבעזרת הליך טכנולוגי חדש, מוצאת דרך להיכנס לראשם של מטופליה. סוכן אפ.בי.איי נואש (וינס ווהן) נעזר בה כדי להיכנס למוחו של רוצח סדרתי (וינסנט דונופריו), שנהג לחטוף ולהחביא נשים, כיוון שזה נכנס לתרדמת ולה הדרך היחידה לאתר את הקרבן האחרון שלו. כעת יש סכנה שמא ד"ר לופז תאבד בתוך מוחו הפסיכוטי.

      ברמה העלילתית "תא קטלני" הוא חתיכת קשקוש בתחת מתחילתו ועד סופו; אין בו ולו פרט אחד הגיוני, קוהרטני, מעניין או מהנה, מלבד (וזה חתיכת מלבד) איך שהוא נראה. לא ראיתי עוד אף סרט שנראה ככה. מאוד בדומה (אך להבדיל אלפי הבדלות) מ"גיבור" של ז'אנג יימו, כמעט כל פריים בסרט אפשר לעצור ולתלות על הקיר. מאיזשהו שלב, כלומר כל זמן שאנו נמצאים במוחו הקודח של הרוצח, הוא עובר אך ורק לשוטים ענקיים של עיצוב צבעוני, מופרע וסופר-פסיכדלי מהגיהנום, שנע באופן אפילפטי בין סביבות הזויות. באופן מוזר, הוא מצליח לחפות על המחסור המוחלט בתוכן ואשכרה עושה מהסרט הזה שווה לצפיה. שני הקליפים הזכורים ביותר של סינג הם "הולד און" של אן ווג וכמובן "מאבד את דתי" של אר.אי.אם ויש לא מעט נקודות דמיון בין הקליפ לסרט; לדאובננו אחת מהם, היא שלשניהם אין ממש עלילה.

      עושים את זה - מארק פלינגטון

      בניגוד לקליפ הקלישאתי והמתלהם של "ג'רמי" (ההוא שדיבר בכיתה), סרטו של מארק פלינגטון הוא שקט ומרומז, מה שלא מונע ממנו להיות מאוד מטריד. סוני (ג'רמי דיוויס), הצנום והמופנם, וגאנר (בן אפלק בתפקיד מעולה, אגב) חוזרים ממלחמת קוריאה בחיים ומרגישים צורך עז בתגמול מיני. הנושא הוולגרי לרוב מקבל טוויסט ביישני פוריטני כאשר מדובר באמריקה של שנות החמישים, ובעוד גאנר מוצא מענה לסקרנותו, סוני לוקה בכשל תפקודי ברגע המכריע ומתחיל אט אט לאבד את שפיותו (כמו ג'רמי מהקליפ. צירוף מקרים?).

      "עושים את זה" הוא הנגטיב המושלם ל"חרמן על הזמן" - הוא סרט מעניין ומפתיע והוא מרשם בדוק לדיכאון. בין קליפיו של פלינגטון נוכל למצוא גם את "רוסטר" של אליס אין צ'יינס ו"ביוטיפול גירל" של אינקסס/ הוא אמנם חתום על "נבואות איש העש" (לא כבוד גדול)' אבל מצד שני הוא גם ביים את "סכנה ברחוב ארלינגטון" שזה סרט שתמיד כיף לראות.