מיתולוגיה בהתהוות

    הרקולס אנד לאב אפייר לקחו את האומללות של אנתוני מהג'ונסונז וזרקו אותה לתוך הפרדייז גראז'. ניב הדס על MD

    ניב הדס

    זו תקופה מחורבנת. כבר חודש אני לא מצליח להירדם בלילה, המנהל בנק שם אותי בספיד-דייל ובדוד אין אף פעם מים חמים. ואז מגיע שיר כמו "בליינד" של הרקולס אנד לאב אפייר ומשנה את כל התמונה; פתאום אתה מבין שרק בשביל לשמוע אותו חמש פעמים ביום שווה לחיות.

    ההרכב עם השם הבומבסטי הזה הוא פרי מוחו ההומו-ארוטי של המוזיקאי והמפיק הניו-יורקי אנדרו באטלר, שמערבב הערצה לאלים יווניים, הדוניזם, דיסקו ופריק פולק. אם הייתי רוצה לשחק בלהיות עיתונאי NME הייתי אומר ש"הרקולס אנד לאב אפייר" הוא אלבום הפריק-דיסקו הראשון, אלמלא דיסקו היה מאז ומעולם ז'אנר של פריקים; הרקולס אנד לאב אפייר פשוט מחזירים אותו למקום הטבעי שלו עם ברית דפוקים שנכרתת בין באטלר, נומי (קוקורוזי) ובעיקר עם אנתוני האקר, ההוא מהג'ונסונז, הסטאר הכי לא שגרתי שחבר אל הפלייליסט של גלגל"צ מהאלטרנטיבה – אנדרוגנוס מעוות, שנראה כמו הבן החיגר של דני דה ויטו ומיקי בוגנים.

    למרות שהתקליט ההוא של אנתוני שכולם התעלפו ממנו השאיר אותי די אדיש, מה שקורה איתו באלבום של הרקולס אנד לאב אפייר הוא לא פחות מנס. באטלר משתמש באנתוני באופן שמרפרר למה שפטריק קאולי, מפיק היי אנרג'י קליפורני מסוף הסבנטיז שמת מאיידס, עשה עם סילבסטר, זמר דיסקו הומו מסוף הסבנטיז שמת מאיידס (או לחילופין פרנקי נאקלס ורוברט אואנס יבדל"א), כש"בליינד" נמצא על תקן "Mighty Real" – שיר שהוא מצד אחד מרסק רחבות סדרתי, מצד שני שובר לבבות, ומצד שלישי מעצים את הנפש. כשאנתוני זועק "Because I feel Blind, because I feel Blind" אי אפשר שלא להצטרף אליו ולהרגיש את האדרנלין מתחיל לפמפם מרוב ריגוש. גם "You Belong to Me", "Athena", ו-"Hercules's Theme" (ובעצם כל האלבום המצוין הזה) מרימים את התחת מהספה, מרעידים את הקישקעס ומצמררים את העורף בו זמנית. יש ב"Hercules & Love Affair" כמויות של סליז וטינופת, שמעוגנים באינטליגנציה ותחכום. התכנות הקלאסי של הביט (רולנד 909, אלא מה?) והקלידים ההאוסיים, השימוש המבוקר בכלי נשיפה והבאס שמקפצץ ומתגלגל זזים, כמו חתולים מיוחמים, בין הפרדייז גראז' והמיוזיק בוקס למועדונים ההיפסטרים של וויליאמסבורג.

    לא מפתיע אם כן, שהאלבום של הרקולס אנד לאב אפייר יוצא אצל ג'יימס מרפי ב-DFA. נדמה שבשנתיים האחרונות הפך מרפי את הלייבל שלו מנקודת המפגש בין אינדי לדיסקו, לאינטרוספקטיבי ומעמיק יותר בהיסטוריה של הדאנס; השליטה הפנומנלית של מרפי בחלקיקים האלמנטריים של רחבת הריקודים גרמו ל-DFA להיות לייבל שהוא בית ספר עכשווי להבנת עבר וחיזוי העתיד. בעוד LCD סאונדסיסטם הופכים נגישים, ישירים וקוהרנטיים יותר, הלייבל עצמו מרחיב את הפעילות שלו למחוזות אלקטרוניים וניסיוניים יותר. כמו מקל וגזר, רק שהמקל הוא לייטסטיק והגזר הוא כדור אקסטזי.

    הרקולס אנד לאב אפייר, "Hercules & Love Affair" (הליקון/DFA)

    עוד בוואלה!

    המותג שכובש את השוק: סל מוצרי הטיפוח לשימוש ביתי שאת חייבת להכיר

    לכתבה המלאה

    חבל טלייה

    אפרופו תקופה מחורבנת ואקסטזי, היום גיליתי שסבסטיאן טלייה, מי שהיה ההחתמה הראשונה של אייר בלייבל רקורד מייקרז, ייצג את צרפת באירוויזיון עם "Devotion", שיר מתוך אלבומו החדש, "Sexuality". מי שמכיר את האלבום הראשון של טלייה, שהיה אחת היצירות הכי מדכאות וקודרות ששמעתי בחיים ונשמע כמו רוברט וואייט על קודאין, הופתע מהטרנספורמציה שעברה על הבחור הזה. איפה הפופ המסונתז והמרומם של "Sexuality", שהפיק גאי הומם דה כריסטו מדאפט פאנק, מזכיר לפעמים את הג'וניור בויז ולפעמים את הפט שופ בויז (בייחוד ב"Sexual Sportswear", שאחי רז כבר ציין כאן לא מזמן), ואותה מורבידיות מדכדכת מהעבר? באמת שלא ברור לי. השינוי הזה הוא לא רק מבורך, אלא גם מוליד שאלה מעניינת לגבי הדינמיקה של מוזיקה בתחילת וסוף עשור. גם האייטיז וגם הניינטיז התחילו עם אינפלציה של מוזיקה שהיא בבסיסה דכאונית והסתיימו עם ידיים מונפות באוויר. לפחות כרגע מסתמן שזו תהיה המגמה גם בעשור הנוכחי. תודו שזה ממש משמח.

    סבסטיאן טלייה, "Sexuality"
    (Lucky Number)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully