פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בית ציוני אריקה

      החדש של אריקה באדו מכריז פתיחתה של מלחמת העולם הרביעית. איל רוב מעולם לא שמח כל כך להיכנס למקלט

      כמו כל דבר טוב זה כמובן מתחיל בשם. "New Ameyrkah". שם שהוא נקודת ההתכה בין המוצק עם תהליך ההתפוררות הארוך והמפורסם בעולם - אמריקה של ארה"ב - ובין אחת, נסיכה מהחלל החיצון, אריקה באדו. זה ממשיך בכותרת המשנה של הפרויקט השאפתני הזה – חלק ראשון ובסוגריים מלחמת העולם הרביעית. ואז העטיפה, ההתחלה של מלאכת הארט המדהימה של האלבום הזה, כשהאפרו של המלכה מורכב מכל הרעות החולות והממש לא חולפות של הדמוקרטיה הרקובה ואוכלת יושביה. ובאמצע, יוקדות כמו השמש ונוקבות כמו חודו של מזרק, העיניים. שם האלבום, אגב, כתוב על שני אגרופנים. ככה, אגרוף קפוץ ישר לבטן הרכה, וציפורניים מצוירות, כמה נכון, גסות ומשוננות וצבועות אדום. ככה זה מלכלך יותר. ועם כל זה בראש, האלבום הרביעי של אריקה באדו נפתח. מלחמת עולם רביעית, איזו מלחמה נפלאה את.

      המחשבה של האישה הכי חושבת ומגיבה וכנראה הזמרת הטובה ביותר במוזיקה דהיום, נמצאת בכל צליל, נשמעת בכל שנייה ועדיין אינה כובלת את הנשמה הענקית, הגדולה בהרבה מפאת האפרו המפורסמת. אריקה כואבת. כשלאריקה כואב למאזינים הולך להיות נעים. כי בסופו של דבר האלבום הזה – שאפתני, מורכב, מפותל וללא ספק העצוב ביותר בקריירה שלה – מותיר אחריו הרגשה נעימה. הרגשה של עוד. הרגשה של משהו שצריך לפענחו. קרוב ל-6000 איש שהתקבצו יחדיו באחת ההופעות הטובות ביותר שנראו בארץ בעשרים השנה האחרונות יכולים להיזכר על מה אני מדבר. רק אחת כמו אריקה – ללא שרשרת להיטי רדיו, או שרשרת שמועות על מצבה המנטלי והפיסי – יכולה להביא כל כך הרבה אנשים ולגרום להם לכזו התעלות. רובם, ולא תהיה זו בגדר גוזמה, אינם יודעים את מילות "Worldwide Underground", או כל אלבום אחר שלה בעל פה. מוזיקה טובה מדברת הכי טוב. וממנה יש בערמות באלבום הנוכחי.

      כמו ביורק, רק לא

      למען המוזיקה באדו בחרה, משל הייתה ביורק לפני שהפכה לברווזנת מעצבנת, את המפיקים הכי מאתגרים שיש בז'אנר שלה. מפיקים שתחת שרביטה של האישה הזו מחזירים את הכבוד למה שנהפך לניאו-זול. אצל מאדליב ושאפיק חוסיין (סא-רא פרודקשן) שחולקים את הקרדיטים על כמעט כל הקטעים באלבום, זה אכן נשמע ניאו-סול. רוי איירס, אגדת סול נושנה מנצח ביד רמה על הפ'אנק של הקטע הראשון ואמיר קווסטלאב וג'יימס פויזר סוגרים אותו בקינה בת שמונה דקות לעילוי נשמת גאון ההיפ-הופ המנוח, ג'יי דילה. דה לוקס. בניגוד לצווחנות המאוסה של ביורק, אריקה עושה בעולמות הסאונד שנוצרו עבורה כבשלה. בתהליך התכנסותה היא הופכת אותם לחלקים ממנה, מטמיעה אותם בעצמה ולא אותה בהם. היא סקרנית האישה שלי, מאד סקרנית, ומעיזה ללכת למקומות אפלים כשכלי הנשק היחידי שלה הן העיניים האלו, עינים שרואות הכל. מזל שיש אזניים בשביל לשמוע את העצב שלה.

      בניינים נופלים, אנשים מתים, ילדים נולדים ונותרים בורים בעולם שמקדש וניזון מידע, חופן דולרים מקומטים, אקדחים מעשנים, פרצופים שחורים מאובקים ומאוכזבים, החזיקו מעמד אנשים שלי, כמרים כמו פארחאן שמקבלים כאן שאוט אאוט, היפ-הופ, המשיח, ג'ה ראסטפרי וג'יי דילה – אלו החומרים מהם מורכב העצב שלה. הנטייה של באדו ליומרה מחאתית, נדירה בטירוף הנוף המוזיקלי של אמריקה כיום – ואני לא מחשיב את האופורטוניזם של גרין דיי נגד ג'ורג' W כמחאה - היא לעיתים חרב הפיפיות שלה. מחאה טובה היא כזו שמנוסחת בדיוק ובצמצום, מגלה עוולות חדשות ופוגעת בכמה שיותר אנשים. זו של באדו והכוונה למילים, כן, מנוסחת לעיתים בפשטנות סיסמאתית, לא מחדשת מאומה ועלולה להישמע חיוורת. תודה לאל, כשזה יוצא מהקול שלה, משהו טוב קורה למילים האלו. הן אמנם לא מגלות את אמריקה, אך פשוט נשמעות טוב. השאר, כאמור, דליקטס בתוך דליקטס.

      והדליקטס הזה, ממש כמו האחרון של רדיוהד, מתגלה לך לאט לאט. זה לא משהו שמקלפים ממנו את העטיפה נותנים ביס ומיד משתחררת לה אנחה. הו לא. אריקה רצה למרחקים ארוכים ובעיקר לתוך עצמה. זמרות הליווי שהיו איתה כאן בארץ עוזרות לה, הביטים ובעיקר השאפתנות המדהימה של שאפיק חוסיין מראה לה את הדרך. "That Hump" עושה את זה חלק כמו בימים הטובים ששאדיי לא עברה מעולם ושירים כמו "Twinkle" הם מה שנחרט בלב ממסע כזה. מבוך לא פחות ממושלם. כמו השימוש של חוסיין בדגימה שחוקה כמו " Freddie's Dead" של קרטיס מייפילד בשיר האופטימי היחידי באלבום "Master Teacher". שני השירים האלו, הם ההוכחה שיומרה, כשהיא מבוצעת ביד אמן ועם המון מחשבה מאחוריה היא כוח משחרר. הנשמה יוצאת החוצה וכל מה שיפה במוזיקה הקרויה על שמה, אמריקה באדו חדשה לגמרי, מתגלה ונצבע מחדש, בשחור, איך לא. וכרגע, אין יותר שחור מאריקה. באמא שלכם, אל תפספסו את זה.

      אריקה באדו, "New Amerykah" (הליקון)