חברים, ניצחנו. זה נכון שבמהלך החודש הקרוב בטח יגיעו עוד כמה ימי גשם, אבל הממטרים הפזורים הללו יהיו לא יותר ממלקוש מעורר רחמים אל מול החום והשמש שמשפריצים כאן מכל עבר. חברים - הנסנו את החורף! הוא היה השנה עקשן מתמיד, קר ואכזרי מכפי שהכרנו אותו אי פעם; רבים מאתנו נפלו למשכב, חלו, אושפזו וסבלו, אבל זוהי כבר נחלת העבר; כלכלה ישנה שאל לנו להביט בה או לשאת אליה עיניים, אלא על מנת להיזכר עד כמה מיותרת וברת חלוף היא היתה, והנה, היא חלפה! (כדאי גם לציין שהקיץ עצמו הוא חתיכת סיוט עם חום ולחות בלתי נסבלים, אבל הציפייה אליו, הוי הציפייה!)
אם יש שיר שתמיד מחזיר אותי לקיץ, גם כשהטמפרטורות מגרדות את האפס, הרי זהו "Summertime" של די ג'יי ג'אזי ג'ף אנד דה פרש פרינס. דה פרש פרינס הוא מי שלימים הפך למוכר יותר בשמו האמיתי, וויל סמית, ואילו די ג'יי ג'אזי ג'ף הוא די ג'יי ג'אזי ג'ף הגדול - פטיפוניסט ומפיק בחסד, ששמו עוד ייחרט בהיכל התהילה של ההיפ-הופ. זה המקום להתעכב על אפיזודת ה"פרש פרינס" בחייו של וויל סמית. עוד בטרם הפך ליורש של אדי מרפי בתור הכוכב השחור הגדול ביותר בארצות הברית (מי שראה את "ג'רזי גירל" של קווין סמית בוודאי זוכר את סצנת הפתיחה המעולה בה בן אפלק טוען שאף אחד לא יזכור את הפרש פרינס בחלוף השנים), ועוד בטרם טען שגם היטלר בבסיסו היה אדם טוב (מקרה קלאסי של הוצאת משפטים מקונטקסט לצורכי פרובוקציה), היה וויל סמית ראפר צעיר מפילדלפיה שסיגל לעצמו, כמו כל הראפרים באותה תקופה (ובכלל), כינוי דבילי למדי. לאחר שפגש בו במסיבת בית, הוא חבר לעילוי ג'אזי ג'ף והשניים הפכו לאחד הצמדים הפופולאריים בהיפ-הופ שהתחיל לתפוס יותר ויותר נפח מסחרי בסוף שנות השמונים.
הכריזמה של סמית', שנכרה היטב בקליפים של הצמד, הרשימה את אנשי רשת NBC שתפרו סביב הדמות שלו סדרה קומית בשם "הנסיך המדליק מבל אייר" ("Fresh Prince from Bel Air"), שהצליחה הרבה מעבר למשוער - 6 עונות היא שרדה, עד שהדור שהסתגל ל"סיינפלד" הפסיק לצחוק מההומור המיושן והשמרני שגם מגיע קומפלט עם מוסר השכל בתוכו (אגב, אחת העונות של "נשואים פלוס" היתה פרודיה, שנמשכה כל העונה, על העלילה המופרכת של הסדרה. באותה עונה באד בנדי סיגל לעצמו חזות של ראפר דמיקולו וגר במרתף). פעם כשלקחתי פטריות הזיה באמסטרדם צפיתי בפרק שבו הפרש פרינס מתחזה למעצב פנים הומוסקסואל בשם דיאנדרה, על מנת לעזור לבן דודו המגושם ונטול הגרוב קרלטון. לא יאמן כמה זה היה מצחיק.
ב-1991, אחרי שהעונה השנייה של הסדרה ביססה סופית את קריירת המשחק שלו, חזר סמית לג'אזי ג'ף והשניים שחררו את "סאמרטיים", שיר געגועים לימיהם כנערים והמשמעות של הקיץ בפילדלפיה עבורם באותה תקופה. למרות שכולם תמיד נהנו להשמיץ את סמית הראפר - הוא לא היה קשוח כמו צ'אק די או אייס קיוב, מתוחכם כמו דה-לה סול או משוגע כמו הביסטי בויז, ובוודאי שמאוחר יותר הוא כבר הפך לבדיחה עם "בום! שייק דה רום" הקטסטרופלי, "מן אין בלאק", "גטינג ג'יגי וויט' איט" ו"מיאמי" - ב"סאמרטיים" הוא נותן את אחד הפלואים היפים בהיפ הופ. הוא מדבר על ברבקיו, סניקרס, בחורות בלבוש חשוף, משחקי כדורסל, מפגשים משפחתיים ונשיקות ראשונות, באופן שמזכיר קצת את "Passin Me By" של הפארסייד (גם ברמה הטקסטואלית וגם בנינוחות).
מה שעולה מהראפ שלו בשיר הוא בעיקר אותנטיות, שמורגשת היטב בכל הברה שיוצאת לו מהפה; סמית מספר על חוויות ילדות שכולנו יכולים להזדהות איתן ולא מנסה לייפות עם לימוזינות או ללכלך אותן עם יריות וסמים בניגוד לראפרים אחרים. בעוד ההצלחה של NWA (שהיו אותנטיים בדרכם שלהם) והגנגסטה ראפ מהחוף המערבי החלה להשפיע על הטון המילולי בהיפ-הופ שהפך ממחאתי למספר סיפורי זוועה על הקושי של החיים בגטו (עם לא מעט הקצנות ותחרויות באיזו שכונה היתה יותר מצוקה), סמית נשאר נאמן לעצמו, וכאן, באנדרסטייטמנט הזה, מצוי עיקר כוחו.
על ההפקה של ג'אזי ג'ף חבל להכביר מילים מיותרות; הוא מסמפל כאן את "סאמר מאדנס", קטע אינסטרומנטאלי ממסטל של קול אנד דה גאנג (שמתאים גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה הרעיונית. איזה מלך), ומלביש עליו מקצב היפ-הופ איטי ועצל, שתואם את אווירת החום של הקיץ. בתזמון מושלם "סאמרטיים" יצא בקיץ 1991 והפך לאחד הלהיטים הגדולים של אותה שנה. אני זוכר את עצמי נוסע על סקייטבורד, מקשיב לו באוזניות וחושב שזה הפסקול האולטימטיבי לקיץ ורואה את עצמי היום, 17 שנה אחרי, עדיין מזמזם אותו ונזכר, בדיוק כמו די ג'יי ג'אזי ג'ף אנד דה פרש פרינס, באותם ימים יפים ומתגעגע. אין לכם מושג עד כמה.
די ג'יי ג'אזי ג'ף אנד דה פרש פרינס, "Summertine" - קלאסה
נ.ב - בשבוע שעבר כשכתבתי על פיל קולינס שכחתי את "Easy Lover" עם פיליפ ביילי מ-Earth Wind& Fire, שהוא שיר גדול. אז הנה, נזכרתי.