סוף פתוח

דוגמנית העל לינדה אונג'ליסטה אמרה פעם שבשביל פחות מ-10 אלפים דולר ליום צילום הוא לא יוצאת מהמיטה. בהשאלה על המשפט המפורסם של אונג'ליסטה, פיליפ סימור הופמן, שרחוק שנות אור מלהיות דוגמנית על או אפילו נער פוסטר הוליוודי, לא יוצא מהמיטה בשביל פחות ממועמדות לאוסקר. הג'ינג'י המיוסר שיכול להיות גם מצחיק בטירוף – כמו למשל ב"מלחמתו של צ'ארלי ווילסון" - יודע לבחור תפקידים. כל סרט מלמיליאן.

"לסגור מעגל", סרטה השני של הבמאית תמרה ג'נקינס, הוא לא סרט שבלוני על משפחות לא מתפקדות שנפגשות בחגים האמריקאים, על כל המתיחויות והיריבויות והמצבים המביכים והמוזרים שחבורת אנשים שכבר לא קשורים כל כך אלו לאלו נאלצים לעבור בשל אינטימיות כפויה. "לסגור מעגל" הוא אכן סרט על משפחה לא מתפקדת שנפגשת בתקופת החגים – האחים ג'ון (הופמן) וונדי (לורה ליני), האבא לני (פיליפ בוסקו) והאמא שלא כל כך ברור לאן היא נעלמה, אבל כבר שנים ש"היא לא בתמונה" (וזה כל מה שידוע עליה) - אבל המפגש המשפחתי הוא ארוך יותר הפעם. הנסיבות מביאות לכך שבני משפחת סבאג' מוצאים עצמם מבלים כמה חודשים יחד – מקצת לפני חג ההודיה עד קצת אחרי חג המולד. ובניגוד לכותרת שמדברת על סגירת מעגלים – הסרט לדעתי משאיר לא מעט קצוות פתוחים ובכלל עוסק במשולש.

וונדי וג'ון הם אח ואחות שלא ממש שומרים על קשר רציף: הוא מרצה לתיאטרון באוניברסיטה קטנה בבאפלו והיא מחזאית כושלת, שמתפרנסת מעבודות מזכירות זמניות. שניהם מנהלים מערכות יחסים זוגיות בעיתיות למדי, ובעוד הם מתנסחים נורא יפה ובעלי ידע רב בכל הקשור לאמנות ודרמה מודרנית, כשמדובר בחיים שלהם הם לא ממש מצליחים להגיע לעיקר. כשמתקשרים מבית האבות היוקרתי באריזונה בו חי האבא הבעייתי שלהם עם חברתו הקשישה, ומודיעים להם שהוא מאבד את זה, השניים חוטפים סטירת לחי מהמציאות. לא רק שהם צריכים לארוז את עצמם ואת החיים שלהם ולצאת לדרך - הם נקראים להתבגר. השמות של השניים אולי לקוחים מפיטר פן, אבל כשהילד הנצחי הוא אבא שלך, אין מי שיקח אותך לטיול לארץ לעולם לא.

וונדי סבאג' היא בעצם הפרוטוטיפ של רווקה שחיה לבדה בדירה שווה במנהטן. יש לה שאיפות אמנותיות, היא מחזאית מתוסכלת (שאף מחזה שלה לא הופק), אבל בינתיים היא עובדת בעבודות זמניות וחולמת על עתיד טוב יותר. היא נראית סבבה, מקפידה להתעמל מול הטלויזיה (מנהג שמספק סצינות משעשעות מאוד), מנהלת רומן עם במאי תיאטרון נשוי, שקופץ לחפוז כשהוא מוציא את הכלבה שלו ומערכת היחסים המשמעותית בחייה היא עם החתול והעציץ שלה.

התפקיד שלה בחיים, במשפחה, הוא להיות זאת שמגיע לה יותר. היא מונעת על ידי רגשות אשמה אבל תמיד תתפשר על פחות. היא משקרת ומתפדחת, מזדיינת ולא נהנית, וכמו שאחיה מציין – גונבת כדורים נגד דיכאון מאישה מתה – כדורים שעוזרים לה לעמעם את המציאות כדי להפוך אותה לקצת יותר נסבלת. וונדי נתקעת עם אבא שהולך ומאבד קשר עם המציאות בעוד אחיה המוצלח הולך לחפש בית אבות. בעוד הנושאים שהסרט מתעסק בהם הם קשים ומבאסים למדי - טיפול באב חולה, זקנה ומשפחה מנוכרת - הסרט מלא בחום ובהומור ועל פניו הוא נשמע יותר מדכא ממה שהוא באמת. "לסגור מעגל" הוא לא סרט מייאש - התסריט מלא בסצינות מחממות לב, מצחיקות-מביכות, ובעיקר אנושיות, שמזכירות לנו שאולי החיים הם לא מציאה כל כך גדולה, אבל זה כל מה שיש לנו. בזכות אותם כדורים נגד דכאון שוונדי מפלחת, אנחנו זוכים בכמה מהרגעים היפים בסרט – פתאום הנופים האפורים של הפרברים בחורף הופכים רכים יותר, נעימים יותר – והאכזבות של החיים נסבלות יותר, משעשעות אפילו. יחד עם וונדי, הצופים לומדים למצוא אנושיות אפילו במקומות שחשבנו שהיא אבדה מזמן.

אנחנו אף פעם לא יכולים להיות בטוחים אם האב הקשה, המתעלל, מקלל ומתעמר בסביבתו מתוך בחירה או כתוצאה של המחלה. האם הוא חרא של בנאדם הוא שהמחלה הפכה אותו לכזה? אם הוא מבין מה עובר עליו, או בוחר שלא להבין, להיאטם מפני המציאות, לסוכך על עצמו מפניה. כשמעמתים אותו עם שאלון מחריד (שהוא חלק מתהליך הקבלה לאותו בית אבות/ בית מלון) – בו הוא צריך להחליט איך וכיצד הוא רוצה למות ומה לעשות עם גופתו במקרה שהוא בתרדמת, הוא שואג עליהם בצלילות מפחידה: תנתקו אותי, מה יש לכם, אתם טפשים? כשהוא מבלבל את הילדות שלו, את העבר ה'אמיתי' שלו, עם סרט שמוקרן בבית אבות, אנחנו מבינים שהחיים הם אולי במה, וכולנו שחקנים אבל חשוב גם לדעת מתי המשחק נגמר.

לצד תובנות ברמת באסה משתנה, "לסגור מעגל" הופך לצופה את הבטן תוך כדי שהוא מנחית עלינו דחקות חמוצות-מתוקות (וונדי שולחת יד ומלטפת את הכלבה בזמן שהיא שוכבת עם הבן זוג שלה, ג'ון פורק את לסתו וקושר עצמו למין מתקן מאולתר שקשור לדלת ומנסה תוך כדי לאכול טוסט, הטיסה הסיוטית שעוברת וונדי כשהיא מלווה את אביה בדרכו לחוף המזרחי). שווה לראות את הסרט בזכות המשחק המעולה, הצילום המדויק ואותן הברקות תסריטאיות שמחלצים את "לסגור מעגל" מבור הדכאון שכמעט סוגר עליו.