שלמה זנד, פרופסור בעל חן, שכל ונטייה נערית לחריצת לשון, כתב ספר מתריס ומרתק: "מתי ואיך המציאו את העם היהודי?" (רסלינג). הרעיון המרכזי הגלום בו פשוט: אין "עם יהודי", לפחות לא אתנית-ביולוגית.
לאחר מבוא מעניין בנושא הלאומיות, המחבר פונה לעיקר הפרכת המוצא היהודי. התוואי שהוא משרטט ברור: העם היהודי הומצא בערך בסוף המאה השישית לפני הספירה, בזמן שלטון יאשיהו, אז הוכתר הפולחן המונותיאיסטי כקדוש, ומאז נכתבו סיפורי התנ"ך, בדיעבד.
בכך אין חידוש. יש ארכיאולוגים שכתבו על כך ויש הטוענים שהתנ"ך נכתב לפני כן. זנד מוסיף אבחנה מקורית: המניע לגיבוש העם על בסיס דתי לא היה רצון פוליטי-מדיני של כוהני ומלך יהודה, אלא של אליטות ששבו מגלות בבל ומיזגו תפיסות פרסיות עם אמונתם הדתית, שנועדה להיבדל מנוכריים. כלומר, תסיסה תרבותית אינטלקטואלית יצרה את העם. ההשערה של זנד, שאינו ארכיאולוג או היסטוריון בתחומי תולדות עם ישראל, מעניינת. מכאן ואילך ניכר היתרון והחיסרון של מלאכתו.
כך, למשל, כתובת שנמצאה בתל דן ב-1993, ובה מוזכר "בית דוד", מוטמעת בספר כלאחר יד, תוך שזנד מדגיש כי אינה מעידה על מלכות מפוארת. ואכן, הארכיאולוגיה תומכים במסקנתו אולם השאלה היא נקודת המבט: האם להתפעל מכך שבית דוד אכן היה קיים, כפי שמעידה הכתובת, או להדגיש כי לא התקיים במתכונת התנ"כית המפוארת?
טוב ליהודים?
מכל מקום, לב הספר נעוץ בטיעון כי בניגוד למיתוס המקובל, עם ישראל לא גלה מארצו לפני 2000 שנה. הרומאים אכן החריבו את היישוב היהודי, ומכרו רבים כשבויים אך בוודאי לא הגלו את כולם. ולא רק שלא גלינו, היהודים חיו כאן עד הכיבוש הערבי, במאה השביעית, ורק אז העדיפו היהודים לעזוב מרצונם.
הספר חדשני על מדף הספרים הישראלי, אך לא מבחינת תפיסות מחקריות בעולם. ספרו מבוסס על מחקרים רבים, שנתמכו ונשללו במרוצת הזמן. בעיני זנד, וזו התזה ההיסטורית המרכזית שלו, הדברים הודחקו בכוונה על ידי הוגי הציונות.
כדי לפורר את התפיסה של לאום אתני מרחיב זנד בנוגע לשלוש גלויות: התימנים הם, לדידו, יוצאי ממלכת חמיר, ממלכת מתגיירים; הברברים הצפון אפריקאים אף הם מגוירים (מלכה אמיצה ותאבת מין שהתגיירה הנהיגה אותם). ומוקד הספר: יהודי ערש הציונות - פולין, רוסיה וליטא - הם צאצאי כוזרים, אימפריה מתייהדת בין המאה השמינית ל-11. האומנם?
באשר לתימנים, המחבר מתעלם מעדויות לגבי קיומם עוד בימי בית ראשון, ומשבתם עוד לפני המאה החמישית בצנעה, כך שגם אם היתה ממלכה מגוירת אין ודאות לגבי הזיקה בינה ובין יהודי תימן. בכל הנוגע לברברים, הוא שקוע בעיקר באגדה מרתקת.
גם המקורות ההיסטוריים והארכיאולוגיים לגבי הממלכה הכוזרית דלים, אך זנד מצליח לשחזר, באופן מרשים, כיצד יושבי הממלכה התגיירו בעקבות מלכם (ששוכנע לכך על ידי חכמים יהודים) ולאחר שממלכתם חרבה - היגרו למזרח אירופה. חולשת טיעוניו לא נעוצה בכך שהדברים הם פרי דמיונו אלא משום שבמובנים רבים הוא בוטח בפרי דמיונם של אחרים.
אל תקרא לי עם
מכיוון שאין מספיק עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות מוצקות, רוב התיאוריות בנוגע לממלכה הכוזרית המתייהדת נשענות על אגדות וכתבים שלא ניתנים לביסוס. סביר שהיה גרעין התגיירות בממלכה. אך השערתו כי כולם התגיירו מתנגשת בעובדה שכמעט כל יהודי מזרח אירופה דיברו במאה ה-18 יידיש, שפה ששורשיה גרמניים; מה שמחזק את העדויות שמוצא יהודי מזרח אירופה מצוי בעיקר מגרמניה, לאחר מסעי הצלב שנערכו שם. בכלל, קשה להבין איך לוחמים פראיים, כפי שהיו הכוזרים, זנחו את האתוס שלהם לטובת למדנות והסתגרות, וכיצד נמחקו כל סיפורי העוצמה היהודית-כוזרית כביכול מהמיתוס העממי, בכתב ובעל פה?
מעבר לכך, באותה מידה שהוא מייחס את האשכנזים לכוזרים, בכתבים נוספים הכוזרים מיוחסים לעשרת השבטים. ומה בדבר כתבים היסטוריים רבים המעידים כי בכל מקרה בממלכה הכוזרית רק האליטה התגיירה? זנד מכיר בקיומם, ומודה שקשה לאמוד כמה התגיירו, אך משוכנע כי לא ייתכן שהיהודים התרבו מן המעטים שהיגרו מגרמניה.
מבחינתו, גיור הוא הפתרון. אבל היו גם סיבות אחרות: קיימות עדויות על יהודים בחצי האי קרים עוד במאה הראשונה, וגם הם הצטרפו; שליטי פולין במאה ה-13 וה-14 עודדו את בוא היהודים והעניקו להם כתבי-קיום; גם ההיגיינה הגבוהה יותר אצל יהודים (בין השאר עקב מצוות נטילת ידיים ורחיצה במקווה); הצורך התרבותי להישמר ולהיבדל, מצוות פרו ורבו ועוד. וכנראה שגם שרידי כוזרים הצטרפו. אגב, דווקא מי שמאמץ את התנ"ך כפשוטו יודע שעוד בתקופות קדומות היו נישואיי תערובת. גם הרב סעדיה גאון עמד על כך שהיהודים הם אומה דתית ולא בעלי לאום משותף. כך שמלכתחילה קשה למסמר מוצא ביולוגי אחיד. לכן החידוש בספר נוגע בעיקר למי שסבור כי לגזע יש משמעות.
דומה שזנד, מתוך כוונה טובה, נלחם במדומיין. שאלת המוצא חשובה, אך לא מכרעת. הלאומיות היא תופעה חדשה יחסית, בת למעלה מ-200 שנה. אבל אם נשפוט לפי ההיסטוריה, אפילו לפי התוואי שזנד משרטט, מבין כל הלאומים המדומיינים דווקא ליהודים ששמרו על קשרים ואתוסים דתיים משותפים בכל רחבי תבל - יש את הזכות להיקרא עם.
אף שב"מתי ואיך" מצוין מחקר, שנעשה ב-1980, ולפיו נמצאה קרבה גנטית בין יהדי צפון אפריקה, אשכנזים ועיראקים, זנד רואה במחקר הגנטי, שאינו בתחום התמחותו, ניסיון גזעני מפוקפק. גם מסקנותיו ראויות לפקפוק. ועדיין - הספר מפרה, ממחיש כיצד נבנית היסטוריה, וראוי לעימות אינטלקטואלי.
שלמה זנד, "מתי ואיך המציאו את העם היהודי?" (רסלינג)