האגו התנפח, הרגשתי עננים

1. כשזה מגיע לכתיבה על אביב גפן "הכל מתערבב לי בראש בצורה אחידה" (מתוך "המלחמה הבאה", השיר הפותח את "חלולים" המצוין) הוא המשפט שמצליח לפלח במדויק את זרם המחשבות שלי. אולי זו הפעם הראשונה באמפי פארק של ראשון לציון, באיזה יום עצמאות נטול פטישים מפלסטיק ועתיר החיצים חיצים בלב? ואולי זו בכלל הציניות של האיש בחליפות והסלקום, שבועל את הארקייד פייר- ככל הנראה המדנס החדשים בכל הנודע לקורבנות גניבה של רוקרים ישראלים - בשיר שלם ("אין שמחים בלילה"=Rebellion"")? כל כך הרבה שנים אחרי ורחוק מאד מיכולתו לשרוט את הלב, מה נשאר לי מהאמן הכי משפיע במוזיקה הישראלית הפופולרית של העת החדשה?

2. למרבה הצער, אלבום ההופעה החדש של גפן כמעט ולא מצליח לספק תשובות לשאלה הזו. בגרסת האודיו שלו, הוא מציג את גפן כמו שגפן היה רוצה שיזכרו אותו: מבוגר, לא עצור מדי, ילד שפתאום מבין שהוא בן למעלה מ-30 כשהתור לבייביסיטר של דילן יורכב ממיטב השורות הראשונות בהופעותיו. בתוך הסטריאו, זהו גפן ספוג הניסיון, שחוק ממניירות ומעוקר מהפתעות. בחירת השירים נעשתה בהתאם, וכמעט לא הותירה פנינים נדירות מהקריירה מפוצצת השירים הגנוזים של גפן. אפילו את הנאמבר האהוב בהופעות "אביב ההומו" השאירו בחוץ לטובת "מה הם רוצים מאביב?", טקסט המקביל לתלונות של שרי אריסון על גובה העמלות בבנק.

3. אז מה כן נשאר? הרבה קיטש ודרמה מיותרים ("מלאך", "שנינו שווים", "השיר שלנו", "יומן מסע"), בינוניות גפנית טיפוסית ("המכתב"), סחיבות מוזיקליות (למשל "גן החטאים" – על סמך האזנה לחדש של בהאוהאוס, פיטר מרפי יצטרך את הכסף בקרוב), כמה יציאות נאות ("מחר" הוא שיר מעולה, ימותו הקנאים) ואחד "חלומות גדולים": שירו היפה ביותר של גפן שהוא המנון פרנויה לאדם שחיכה לחיים והם ברחו עם השטן, מותירים אותו מדמם מפחד. היו רגעים ב"אור הירח", ב"אביב גפן 3" וב"חלולים" שבהם גפן התנתק מהקווים הלא אמינים שהוא עיצב לדמותו (איש השלום המיוסר, כוכב רוק מדוכא וכו') ופשוט נכנע לאפור ששולט בחיינו. "חלומות גדולים" היה מין רגע כזה, המוארים קוראים לו "זן" ואילו אני קורא לו "תזעיקו אמבולנס", שבו גפן דיבר מגרונם של נפשות האומללים שראו בו אלוהים. אילו רק ידע לעשות זאת שוב.

4. לעומת דיסק האודיו, ב-DVD המצורף גפן דווקא מספק הצצה קצרה מדי לזעם שאיתו הגיע לבמות עד אמצע שנות ה-90. ברגעים המעטים בהם המצלמה הרועדת של אימו כן מצליחה להתמקד, גפן נראה טעון מכוחו של השבר. כשהוא מגרד את גופו באלימות בביצוע "לאן את הולכת", קשה להישאר אדיש, גם אם השיר לכשעצמו הוא לא הישג טקסטואלי להתפאר בו. שם, טמון גפן שאליו לכאורה מתגעגעים המבקרים, האוהדים וכו', אלא שפתאום מתעורר פרדוקס: כיוון שאני בוחר להאמין לשמועות על היותו של גפן בריון חברתי (גם כשבעטו בו מול כולם), את דמותו של איש שלום אפשר לזרוק למרחביה ההרוסים של לבנון ואת היותו "רוקר" ניתן להשוות למידת הגראנג' בסאונד של עופר מאירי, נשאלת השאלה - על מה גפן, שאם לא היה מוזיקאי היה קואוצ'ר מרוב מודעות עצמית, ביסס את דמותו הבימתית דאז ובחלקים מעטים גם היום? מהיכן האיש שמנהל לייבל של תאגיד ענק שואב את האנרגיות להמשיך ולטעון שמקול המסור החשמלי שלו יוצאת כוונה כל כך גדולה? בדיוק כאן התשובה, בקול.

5. אלבום ההופעה של גפן, כמיקרוקוסמוס לכל הקריירה שלו, הוא ניצחון מוחלט ומרשים של קולו של גפן על האבות המייסדים של התרבות הישראלית. האחרונים עמדו על חשיבותה של השירה הערבה והנעימה, זו שצורתה הנשגבת ביותר התבטאה בריבוי קולות (כלומר שירה בציבור), ואילו גפן בא להחריב את הבניין העבש הזה; בזכות קולו הוא נתן לצפרדע יותר זמן מסך ועיתונות מנשיונל ג'יאוגרפיק. לדברי גפן, לא נעשה באלבום ההופעה שום מאמץ לשפר את קולו מלבד בשיר "מחר". גפן רצה להישמע כמו שהוא: זוועה.

6. לכן, בכל פעם שהוא נכנס לאולפן או עומד על במה, בהופעות חו"ל שהוא כה מתרברב בהן, או סתם מול חוף שלם המשועבד רק לו, נראה כאילו גפן מביט בעיניהם של אלו שאמרו לו כי לעולם לא יוכל לשיר את שיריו. את תחושת העלבון העמוקה, אותה מכיר כל מי שרצה משהו בכל עצמותיו וירקו לו בפנים, הוא עיבד לאנרגיה האדירה שבסופה כבשה את כל הפסגות המקומיות. גפן רק רצה להיות זמר ומשנענה בשלילה, בחר להילחם. גם בימים האלו, כשמעטים האנשים האומרים לגפן "לא", חרב העוול נשלפת במלוא עוצמתה, כדי להזריק לגפן קצת אותנטיות. בזכות קולו, גפן לעולם לא שוכח מאילו תחתיות בגרון הוא בא, ולהיכן נינט לעולם לא תגיע.

אביב גפן והתעויוט, "LIve" (הליקון)