גם לא תחת השפעת אלכוהול: אין שום סיבה לצפות ב"שמונה צדדים לאמת"

אם הייתי צריך לתת פנים לרעיון המופשט של אמת, הייתי נותן לו את הפנים של הצב התיאורטי שלי – בוחבוט. לא רק שצבים לא משקרים ולא מסתירים מידע, מדובר גם בחיית מחמד שהיא לגמרי פרי דמיוני, כך שאני יכול להחליט שהוא – הוא האמת, ולא תוכלו להגיד לי על זה כלום. ואם מצאתם את הפסקה הזו מעצבנת, לכו לראות את "שמונה צדדים לאמת", ותבינו שגם עצבים הם דבר יחסי.

אז כן, סרט ששמו המקורי היה "Vantage Point" – נקודת מבט, קיבל בארץ את השם "שמונה צדדים לאמת". מהשם הזה משתמע לצופה ההדיוט כי מדובר בסרט גימיקי, שמראה שמונה נקודות מבט שונות בשביל להעביר לצופים את הפאזל שהוא עלילתו. אבל – הפתעה! רק חצי מזה יתברר כנכון. הסרט אכן גימיקי, אך יש בו רק חמש נקודות מבט שונות. לאן נעלמו עוד שלוש, אתם תוהים? תשאלו את המפיצים הישראליים – הם נתנו את השם הזה, אז הם כנראה יודעים.

מרבית הסרט סובב סביב תקופה של כחצי שעה ומתרחש בעיר סלמנקה אשר בספרד. הרבה דברים מתרחשים בחצי השעה הזאת: נשיא ארה"ב עולה לבמה בכיכר הומה בשביל לנאום על פרחים, פרפרים ושלום עולמי; מתנקשים מעצבנים לא נותנים לו להגיד אפילו מלה לפני שיריות נשמעות והנשיא נופל; אנשים מתרוצצים; פיצוץ נשמע בקרבת מקום; אנשים עדיין מתרוצצים; הבמה עליה האירוע התרחש מתפוצצת במפגן מרשים של אש ועשן.

בסרט נורמלי, הפסקה הקודמת שלי הייתה מהווה אקספוזיציה. אולי היו מראים את אותו הקטע כמה פעמים מנקודות מבט שונות תוך כדי חשיפת פרטים מעניינים חדשים לצופה, אבל כאמור, רק אקספוזיציה. הקטעים אותם תיארתי לא אמורים לקחת יותר מכמה דקות. אבל לא בסרט רגיל עסקינן, אלא באחד הסרטים המעצבנים של השנים האחרונות, אז זה לא מה שקורה.

חמש נקודות המבט של הסרט, שעוסקות בדקות בהן מתרחש האירוע, לוקחות יותר מחצי סרט. אז נכון, אנחנו רואים את זה פעם מנקודת מבט של אנשי טלוויזיה, פעם אחת מזו של איש שירות חשאי שנפצע בעבר כשהגן על הנשיא ועכשיו חוזר לתפקד (דניס קוויד), פעם אחת דרך המצלמה של אחד התיירים האמריקאים בכיכר (פורסט וויטקר), פעם דרך עיני שוטר ספרדי שאולי-מעורב. אבל אף אחת מהנקודות האלה, חוץ מזו הראשונה, לא נותנת לנו אפילו פיסת מידע משמעותית אחת.

מה שרואים, אם כך, זה קטע של 10-15 דקות, לאחריו אפקט מעצבן של החזרת השעון אחורה ושוב אותן הדקות, עם אותן הדמויות, רק מזווית קצת שונה. כל קטע גם נגמר באירוע מפתיע בו הגיבור שלו עושה משהו או מגלה משהו שאנחנו, כצופים, לא רואים. וזה מתיש, וזה משעמם, וזה – כפי שכבר אמרתי לא פעם – ממש מעצבן.

מה שמפצה, ולו במעט, על הסבל שלכם בחלק הראשון של הסרט, היא נקודת המבט השישית – זו המשותפת לכל הדמויות, בה אנחנו מגלים – תודה לאל – את כל התמונה. בחלק הזה יש מרדף מכוניות מגניב, קצת אקשן חביב ובעיקר הידיעה שהנה, זה תיכף ייגמר ואפשר יהיה ללכת להירגע מחוץ לאולם הקולנוע.

אבל אל תצפו לסיום עלילתי מהודק שיאפשר לכם להגיד שכל הסבל היה שווה, רק בשביל לגלות את מה שקרה. לא ולא – אנחנו כמעט ולא מקבלים את המניעים של הדמויות השליליות, מעבר לכך שהם, ובכן, רעים. והסוף של הסרט הוא אחד המקרים המדהימים ביותר של דאוס אקס מכינה שראיתי בקולנוע. התדהמה, אגב, היא לא מאיכותו, אלא מכך שהתסריטאים אשכרה התייאשו מהנסיון לסיים את התסריט והלכו על המוצא הזה.

לא הזכרתי עדיין את הקשר הישראלי של הסרט הזה – איילת זורר בתפקיד ורוניקה. נכון, מדובר בתפקיד גדול יותר – ועם יותר זמן מסך – ממרבית הישראלים שמגיעים להוליווד, אבל ורוניקה היא דמות משנה מארץ דמויות המשנה, אין לה אפילו נקודת מבט משלה. אני מנוע מלבקר את אופי הדמות שלה כי זה יהיה ספוילר, אבל אם ראיתם את הסרט, אתם כנראה יודעים מה אני רוצה להגיד.

בסופו של יום, כשאני רוצה להמליץ על "שמונה צדדים לאמת" לקהל כלשהו, קשה לי לחשוב על מישהו שיאהב את הסרט הזה חוץ מאנשים שיתלהבו כל כך מהגימיק עד שלא יראו כמה הוא מעצבן. באמת, באמת שאין לכם סיבה לראות אותו. אולי אם אתם בני 18 ומעלה, ונמצאים תחת השפעת אלכוהול, אפשר לשכור אותו ב-DVD בשביל ליצור ויכוחים פילוסופיים על מהות הזמן, אבל לא מעבר לכך.