גולנצ'יק

מתי גולן, איש התקשורת הוותיק, ותיק מאוד, ותיק בטירוף למעשה, יושב בראשו של שולחן עץ בוק בצבע אורן בהיר, צורתו אליפסה קטומה. הוא ממושקף, הוא מעונב, שערו מוקפד (אם כי בדרך ישראלית שלא עושה עניין מעצמה) לשביל בצד, ובידו פיילוט כחול. מאחוריו מפה גיאו-פיזית עצומה של ישראל, אולי העולם, אולי היקום, העין לא מצליחה לתפוס. הזירה: אולפן הטלוויזיה הממלכתית. חבריו לשולחן: נחמן שי, מיכה פרידמן, אבי פרחן ויצחק לוי. סיבת ההתכנסות: הסיקור "המאוד בעייתי של התקשורת" את האירוע באלי סיני.

אבי פרחן הוא יהודי חובש כיפה וגם מזכיר הביטחון של היישוב. "אני איש צבא", הוא מסביר, "צריך לשמור על ערפל קרב". ה-תקשורת, יותר נכון התקשורת האלקטרונית, יותר נכון שני הערוצים הגדולים, יותר נכון רוני דניאל וגור צלל יכין (אבל בואו לא נתעכב על זוטות. לצורך העניין נסתפק בשניים האלה כמסמני על של "התקשורת"), מסתבר, פישלה בגדול. היא סיקרה את האירוע באופן נמהר וחסר אחריות. תוך שהיא מוסרת, באופן "מאוד בעייתי" מודיעין "בזמן אמת" למחבל (אולי שניים, אולי בין שלושה לארבעה, שאפשר והחזיקו בבני ערובה, ואולי בעצם תקפו את מוצב דוגית, ונכחו בו זמנית בשני מקומות שונים) שהסתגר בבית משפחת מלכה, כמדומני.

פרחן זה, דובר מטעם עצמו בענייני תקשורת, כבר שתה לרוויה את זמן המסך, כשהתכבד בקפה של בן כספית ועינב גלילי בבוקר, עם בתו המצודדת, דגנית משהו, שסיפרה בקול צחוק גדול של מבוכה על הבהלה שאחזה אותה כששמעה את יריות וצעדי המחבלים. הוא מציע להקים גוף ציבורי שירכז את כל הידיעות בזמן אמת של חירום ורק אז יעבירם לכלי "התקשורת". "הצנזורה מתה מזמן", קורא אחריו נחמן שי, אך פרחן מחייך כשקליפ של "תושבת היישוב שעשתה שימוש ציני בתקשורת אתמול", עולה לשידור. "היא במקרה הבת שלי", מסביר פרחן. אותה אשה נאה משידור הבוקר. "טוב שעשתה שימוש ציני בתקשורת", הוא סונט במיכה פרידמן, אשר מסכים מצדו שיש לעשות שימוש ציני בתקשורת - אם העושים הם כוחות הביטחון - "היא עשתה מעשה חכם". מתי מחריש, מקשיב באוזניה לתוכן הקליפ הבא ומצווה על יצחק כהן מהישוב לא לעשות להבא שימוש בתקשורת. יצחק שותק ומתי מסיים בשאלה: "נכון שזו מסקנתך?". בטח, בוס.

בהמשך הפניית האצבעות, קיטונות הבוז וההתנשאות הישראלית על האמריקאים שוויתרו על חופש הביטוי ("זה התיקון הראשון לחוקה", מזכיר פרופ' איתן גלבוע למי שלא צפה במיני סדרה "לינקולן") לטובת הטיית שכם למאמץ המלחמתי. זליג רבינוביץ', צלם הערוץ הראשון, מקונן ש"אצלנו (להל"ן מסעדת סבארו בירושלים) נותנים להתקרב בלי בעיות לזירה. אבל אמריקה שהיתה מולדת הדמוקרטיה (זליג, גש אליי בתום השיעור) הפכה לדיקטטורה ענקית". הלב נכמר על זליג, וחיים זיסוביץ' (לשעבר כתבנו, לא רחוק מזירת האסון) נוזף בניצן הורוביץ על התרעמותו על סגירת אתר הפיגוע לתצלום תמונות תקריב ("הכל עניין של תרבות", נדחף גלבוע, "גם תאונות דרכים הם לא מצלמים בקלוז-אפ"). "כולנו מסכימים", מסכים מתי עם עצמו, "שבשעות מסוימות חופש הביטוי מפנה את מקומו לטובת...". וכעת עלינו לסיים.

כך, באחת, ללא התראה, הוא קוטע את זיסוביץ' (שעמד להסכים אתו) וממשיך בדיון, כאילו בספונטניות. על רקע הקרדיטים זיסוביץ' אומר להורוביץ מ"הארץ": "אתה עיתונאי צעיר", וזה מודה לו בלגלוג. הדבר אינו עוצר את זיסוביץ', שדבריו על איברים כרותים של פנטום נקטעים באיבם, פשוט מכיוון שהסתיימה התוכנית, ואפילו הקרדיטים והתודות לאולפנים ולחברת יפעת. לפני השינה אני סופר פיילוטים כחולים של מתי גולן. בלילה אני חולם על אברים כרותים של פנטום. בבוקר מחכה לי ראיון עם אבי פרחן, לצד הקפה ומיכה פרידמן ב"בוקר טוב ישראל". עושים בנו שימוש ציני, רבותיי.