ניצול סיני

יש מן קטע כזה לאנשים, שהם נורא אוהבים לאהוב את הקולנוע הסיני. הקונצנזוס – בעיקר אחרי הדיבור המאוד טוב על "מצב רוח לאהבה" – הוא שסינים הם נורא רגישים והקולנוע שלהם תמיד עמוק יותר ומשמעותי יותר מהקולנוע האמריקאי. כבר יצא לי לפגוש כמה אנשים שנורא נהנו מ"לילות בלוברי", החדש של וונג קאר ואי, ואין לי ספק שאם הוא רק היה בסינית, הם בטח היו עוד יותר נורא נהנים. אבל לטעמי, גם אם מיליארד סינים לא טועים, הסיני הספציפי הזה טעה ובגדול.

אליזבת' (נורה ג'ונס) מגיעה לבית הקפה של ג'רמי (ג'וד לאו) החתיך ותוך כדי שיחה איתו מגלה שהחבר שלה אכל שם עם איזו בחורה אחרת, וכנראה שהוא בוגד בה. למרות שדי ברור שג'רמי מעוניין בה, אליזבת' מחליטה לעזוב הכל ולנסוע לחפש את עצמה רחוק מניו-יורק. עד כאן הכל בדיוק כמו שזה נשמע, קיטש תמים של שני אנשים נורא יפים ואבודים בכרך הגדול, נניח.

אליזבת' מתחילה לעבוד במסעדה בממפיס ובבר מקומי כדי להשלים הכנסה ולקנות אוטו. באותו בר היא פוגשת את ארני (דיוויד סתראת'רן) השתוי שטוען (כל יום מחדש) שהיום זה יום ההשתכרות האחרון שלו. כמה ימים מאוחר יותר, בעבודת היום שלה במסעדה, אליזבת' פוגשת גם את הגרסה הפיכחת של ארני השוטר, ולומדת למה הוא שותה כל כך הרבה, ואיך אשתו לשעבר סו-לין (רייצ'ל וויס) קשורה לעניין. שוב, אין לה המון מה להבין מהסיטואציה הזו שלא הבנו כבר באלף סרטים אחרים: אהבה בלתי ממומשת, בין שני אנשים קטנים, בעיר קטנה, שאמורה לכאוב לנו עוד יותר עקב קטנותם. אז נכון, סתראת'רן הוא שחקן מדהים ורייצ'ל וויס היא יפה שאי אפשר לתאר, אבל למרות מריבה אחת שיוצאת מכלל שליטה ומקשה עלינו להישאר צינים, האהבה הנכזבת וההרסנית של ארני וסו-לין היא בעיקר בזבוז זמן.

במשך כל הזמן המייגע הזה, אליזבת' נשארת בקשר עם ג'רמי דרך גלויות שהיא שולחת לו, והוא מצדו מחפש אותה בנרות, אך לדאבונו נכשל. בינתיים אליזבת' ממשיכה במטרת העל שלה – להתרחק כמה שיותר מניו-יורק – ועל הדרך מתקרבת לווגאס, שם היא פוגשת את לסלי (נטלי פורטמן) אלופת הפוקר. השילוב בין תמימותה של אליזבת' לכשרונה של לסלי לקרוא ולפענח אנשים יוליד – למרבה הצער – עוד שלל הרפתקאות.

למעשה, במבט לאחור אפשר להגיד ש"לילות בלוברי" הוא בכלל סרט הרפתקאות, לא מאוד שונה מ"אני והחבר'ה", או "הגוניס". ההבדל היחיד שהוא לכאורה לא לילדים ובתירוץ של דרמה על יחסים. בתור מישהו שמאוד אוהב דרמות על יחסים צר לי לומר שהסרט הזה הוא פספוס ענק. זה לא שהמשחק נורא גרוע (חוץ מג'וד לאו), או שהדיאלוגים לא אמינים, או אפילו שהסרט משעמם. הכל כאילו נמצא שם אבל שום דבר לא באמת עובד, ואין דמות אחת שאפשר ממש להתחבר אליה (חוץ מאולי רייצ'ל וייס, שהיא כאמור מדהימה שאין דברים כאלה). הפסבדו תמימות של הדמויות הראשיות מרגישה מזויפת פחות או יותר כמו הקשיחות והחספוס של הדמויות המשניות, הנסיון לתת איזה כובד למסעה (הארוך?) של אליזבת' ולהראות צדדים שונים באישיותה ביחס למי שכרגע מדבר איתה (ארני קורא לה ליזי בעוד שלסלי קוראת לה בת') הוא לא פחות ממופרך, וכל החוויה נתנה לי הרגשה שעובדים עלי. זה אולי טוב ב"גברים בחלל" או ב"ממנטו" אבל בסרט על אהבה זה הדבר האחרון שאתה רוצה להרגיש. בתוך כל ה"הו-הא" של הסטרובים בהילוך איטי שמזכירים תקופות פחות יצירתיות ב"אמ.טי.וי" בואך תחילת הניינטיז, יש כמה רגעים יפים בצורת צילומי תקריב מרשימים של עוגת אוכמניות ונשיקה אחת שלכאורה צולמה מאות פעמים ומאינספור זוויות. אבל חוץ מהם, "לילות בלוברי" כמכלול הוא סרט לא טוב, ולמרות שהוא עובר מהר (וזה כנראה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו) הוא סתמי. ועם "סתמי" בניגוד ל"גרוע" אין הרבה מה לעשות.