פרק ראשון: הלאה

*מאנגלית: עמנואל לוטם

ואסקו ב?ו?רד?ן בן הארבעים ותשע משך מטה את דשי החליפה שלו ויישר את עניבתו כשצעד על השטיח במסדרון המהודר. הוא לא היה רגיל ללבוש חליפות, אם כי זו, הכחולה?כהה, נתפרה במיוחד לפי מידותיו, בכוונה להצניע ככל האפשר את גופו השרירי. בורדן היה אדם גדול?קומה, מטר תשעים וחמישה, ומשקלו מעל מאה קילוגרם - שחקן פוטבול לשעבר, שעבד עתה כבלש פרטי בעל התמחות מיוחדת במינה: מציאת מבוקשים. וברגע זה עקב בורדן אחר המבוקש שלו, פוסט?דוקטורנט מקריח בן שלושים שנמלט ממ?ייקרו?פ?רו?ט?או?נו?מ?יקס בקיימברידג' שבמסצ'וסטס, ועשה את דרכו היישר אל האודיטוריום הראשי של הכנס.

"אם תרצו, זה יקרה עכשיו!" היתה סיסמתו הנלהבת של הכנס "שינוי ביולוגי 2006" שנערך במלון ו?נ?יש??ן בלס וגאס. אלפיים המשתתפים ייצגו כל מיני גורמים פעילים בתחום הביוטכנולוגיה, ובכלל זה משקיעים, מנהלי משאבי אנוש העוסקים בגיוס מדענים, מומחים להעברת טכנולוגיה, מנכ"לים ופרקליטים שמומחיותם בזכויות קניין רוחני. במובן זה או אחר, כמעט כל חברת ביוטכנולוגיה אמריקנית היתה מיוצגת כאן.

זה היה המקום המושלם, מבחינת המבוקש, ליצירת המגע עם איש?הקשר שלו. המבוקש נראה כמו טמבל; פרצופו היה תמים, עם חתימת זקן זעירה בין השפה התחתונה והסנטר; הילוכו השפוף עורר רושם של מורך?לב ושלומיאליות. אבל עובדה היא שהאיש הסתלק עם תריסר עו?ב?רים טרנסגניים במכל קריוגני והוביל אותם אל הקצה השני של הארץ, לכנס הזה שבו עמד למסור אותם לידי מי שהטיל עליו את המשימה - מי שזה לא היה.

הוא לא יהיה הפוסט?דוקטורנט הראשון שנמאס לו להסתפק במשכורת שלו. וגם לא האחרון.

המבוקש ניגש אל שולחן הרישום כדי לקבל את תג המשתתף שלו ותלה אותו על צווארו. ואסקו נשאר מאחור, ליד הכניסה, והחליק את התג שלו מעל ראשו. הוא בא מוכן ומצויד. הוא העמיד פנים כמעיין בתוכנייה.

הנאומים הגדולים התרכזו כולם באולם הנשפים הראשי. נקבעו סמינרים על נושאים כמו "כוונון רגיש של תהליך הגיוס", "אסטרטגיות מצליחות לשמירה על סגל החוקרים", "תמריצי אופציות למנהלים", "ניהול תאגידי ונציבות ניירות הערך", "מגמות במשרד רשם הפטנטים", "המלאך המשקיע: ברכה או קללה?" ולבסוף, "שוד סודות מסחריים: הגנו על עצמכם עכשיו!"

חלק ניכר ממשימותיו של ואסקו בוצעו בשליחותן של חברות היי?טק. הוא כבר היה בכנסים כאלה. חלקם עסקו במדע, וחלקם - בעסקים. הכנס הזה עסק בעסקים.

המבוקש, אדי טו?למן שמו, חלף על?פניו בדרכו לאולם הנשפים. ואסקו נכנס בעקבותיו. טולמן התקדם בכמה שורות וצנח לתוך כיסא שאיש לא ישב לידו. ואסקו נכנס לשורה שמאחוריו והתיישב מעט מן הצד. טולמן הצעיר הציץ בטלפון הסלולרי שלו, לראות אם קיבל מסרונים, ומה שראה הרגיע אותו כנראה, כי הוא הרים את ראשו והחל להקשיב לנאום.

ואסקו שאל את עצמו מה ראה.

האיש שעמד מאחורי דוכן הנואמים היה אחד ממשקיעי הון הסיכון המפורסמים ביותר בקליפורניה, אדם שהיה לאגדה בעולם ההשקעות בהיי?טק - ג'ק ב' וו?טסו?ן. פניו של ווטסון הופיעו בהגדלה רבה על המסך שמאחוריו; השיזפון ויפי?התואר שהיו סמלו המסחרי מילאו את חלל האולם. ווטסון בן החמישים ושתיים היה צעיר למראה, ושקד רבות על טיפוח המוניטין שלו כקפיטליסט בעל מצפון. התדמית הזאת סייעה לו לשמור על שמו הטוב, למרות שורה של עסקאות רצחניות: אמצעי התקשורת דיברו עליו רק כאשר הופיע בבתי?ספר קהילתיים כדי לתרום להם כספים, או נתן מלגות לתלמידים משכונות מצוקה.

אבל באולם הזה, ידע ואסקו, חושבים כל הנוכחים קודם כול על המוניטין של ווטסון כאיש עסקים קשוח. הוא שאל את עצמו אם חוסר?מעצורים של ווטסון מגיע עד?כדי רכישת תריסר עו?ב?רים טרנסגניים בדרכים לא?כשרות. יש לשער שהתשובה חיובית.

אבל ברגע זה ביקש ווטסון לעודד את קהל שומעיו: "הביוטכנולוגיה פורחת. אנחנו עומדים על סף הצמיחה המהירה ביותר שידע ענף תעשייתי כלשהו מאז המחשבים, לפני שלושים שנה. חברת הביו?טק הגדולה ביותר, א?מג?'ין מלוס אנג'לס, מעסיקה שבעת אלפים איש. המענקים הפדרליים לאוניברסיטאות עולים על ארבעה מיליארד לשנה, בקמפוסים מניו יורק עד סן פרנסיסקו, מבוסטון עד מיאמי. משקיעי הון סיכון משקיעים בחברות ביו?טק בקצב של חמישה מיליארד בשנה. פיתויי תרופות הפלא שיתאפשרו הודות לתאי גזע, לציטו?קינים ולפ?רו?ט?או?נו?מיקה מושכים אליהם את הכישרונות הכי מבטיחים בתחום. ומכיוון שהאוכלוסייה העולמית מזדקנת מרגע לרגע, עתידנו מזהיר יותר מכפי שהיה אי?פעם. וזה לא הכול!

"הגענו למצב שבו אנחנו יכולים להעמיד את חברות התרופות הגדולות במקומן - וזה מה שנעשה. חברות הענק הנפוחות האלה זקוקות לנו, והן יודעות את זה. הן זקוקות לג?נים, הן זקוקות לטכנולוגיה. הן שייכות לעבר. הכסף נמצא אצלנו!"

זה זיכה אותו בתשואות רמות. ואסקו הסיט את גופו במושבו. הקהל מחא כפיים, אף?על?פי שכל אחד מהנוכחים ידע שהבנזונה הזה מוכן לרסק לרסיסים את החברה של כל אחד מהם, אם זה יתאים לשורה התחתונה שלו.

"כמובן, יש מכשולים על דרכנו קדימה. יש אנשים - ואין זה משנה עד כמה כוונותיהם טובות, לדעתם - שהחליטו לעמוד לשטן על הדרך לשיפור המצב האנושי. הם לא רוצים שהמשותקים ילכו, שחולי הסרטן יבריאו, שילדים חולים יזכו לחיות ולשחק. לאנשים האלה יש סיבות להתנגדותם. דתיות, אתיות ואפילו 'מעשיות'. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו, הם מתייצבים לצד המוות. והם לא ינצחו אותנו!"

עוד תשואות סוערות. ואסקו שלח מבט אל המבוקש, טולמן. הצעיר הציץ שוב בטלפון שלו. מסתבר שהוא מחכה למסרון. בקוצר?רוח.

האם זה אומר שאיש?הקשר שלו מאחר?

בכל אופן, זה יעצבן את טולמן. כי הצעיר, ידע ואסקו, החביא איפשהו מכל תרמוס מפלדת אלחלד, מלא בחנקן נוזלי, ובו העו?ב?רים. הוא לא נמצא בחדרו של הנער. ואסקו כבר חיפש שם. וכבר חלפו חמישה ימים מאז יצא טולמן מקיימברידג'. נוזל הקירור לא יחזיק מעמד לנצח. ואם העו?ב?רים יפשירו, הם יאבדו את כל ערכם. לכן, אם אין לטולמן איזו דרך לחדש את מלאי החנקן הנוזלי שלו, יש לשער שהוא משתוקק לקחת את המכל שלו ולמסור אותו לקונה.

זה חייב לקרות בקרוב.

בתוך שעה. ואסקו היה בטוח בכך.

"כמובן, תמיד יש אנשים ששואפים להכשיל את הק?דמה," אמר ווטסון מעל הדוכן. "אפילו החברות המשובחות ביותר שלנו מוצאות את עצמן שקועות עד צוואר בתביעות משפטיות חסרות?טעם וחסרות?ערך. אחד¬ ההזנקים שלי, ביוג'ין מלוס אנג'לס, נמצא בבית?המשפט ברגע זה ממש מפני שאיש אחד בשם ב??רנ?ט חושב שהוא לא חייב לכבד את החוזים שהוא חתום עליהם. מפני שהוא התחרט בינתיים. ברנט מנסה לחסום את דרך התקדמותה של הרפואה, והוא יפנה אותה רק תמורת תשלום. סחטן שבתו היא עורכת?הדין המטפלת בתביעה שלו. הכול נשאר במשפחה," חייך ווטסון.

"אבל אנחנו ננצח בתיק ברנט. כי אי?אפשר לבלום את הק?דמה!"

כאן הניף ווטסון את שתי זרועותיו מעלה ונופף אל הקהל, בעוד התשואות ממלאות את החדר. הוא מתנהג כמעט כמו מועמד פוליטי, חשב ווטסון. האם זוהי שאיפתו של ווטסון? אין ספק, יש לו מספיק כסף בשביל להיבחר. עושר הוא צורך חיוני בפוליטיקה האמריקנית בימים אלה. בקרוב מאוד -

הוא שלח מבט וראה שטולמן הצעיר נעלם.

המושב היה ריק.

לעזאזל!

"הק?דמה היא ייעודנו, שליחותנו הקדושה," זעק ווטסון. "ק?דמה בהבסת מחלות! ק?דמה בבלימת הזדקנות, בחיסול שיטיון, בהארכת חיים! חיים נטולי מחלה, דעיכה, כאב ופחד! חלומה הגדול של האנושות - הנה הוא אפשרי סוף?סוף!"

ואסקו בורדן לא הקשיב. הוא עשה את דרכו לאורך שורת המושבים אל המעבר הצדדי והשיט את מבטו על דלתות היציאה. כמה אנשים כבר פנו לצאת, אבל איש מהם לא נראה כמו טולמן. לא ייתכן שהילד הסתלק, היה -

הוא שלח מבט לאחור והספיק לראות את טולמן מתקדם לאטו במעבר המרכזי. הצעיר הביט שוב בטלפון הסלולרי שלו.

"שישים מיליארד השנה. מאתיים מיליארד בשנה הבאה. חמש?מאות מיליארד בעוד חמש שנים! זהו עתיד התעשייה שלנו, וזוהי הבשורה שלנו לכל האנושות!"

הקהל קם פתאום על רגליו, העניק לווטסון תשואות בעמידה, ולרגע לא הצליח ואסקו לראות עוד את טולמן.

אבל רק לרגע - עכשיו עשה טולמן את דרכו ליציאה המרכזית. ואסקו פנה לאחור, החליק בעד דלת צדדית ויצא למבואה, בדיוק כשהגיח טולמן הממצמץ אל תאורתה העזה של המבואה.

טולמן הביט בשעונו ופנה ללכת במסדרון הרחוק, על?פני חלונות הזכוכית הגדולים הנשקפים אל מגדל הפעמונים העשוי לבנים אדומות של סן מרקו, המשוחזר לצורכי מלון ו?נ?יש??ן והשטוף באור זרקורים בשעות הלילה. הוא עשה את דרכו אל בריכת השחייה, או אולי אל החצר האחורית של המלון. בשעת ערב זו, המקומות האלה יהיו מלאים וגדושים.

ואסקו נצמד אליו.

הרגע הגיע, חשב.

באולם הנשפים פסע ווטסון הלוך ושוב, מחייך ומנופף בידיו אל הקהל המריע. "תודה רבה, יפה מאוד מצדכם, תודה רבה..." הוא הרכין ראש במקצת כל אימת שאמר זאת. צניעות, במידה המתאימה בדיוק.

ריק ד?ייל צפה במחזה ומשך באפו בשאט?נפש. דייל עמד מאחורי הקלעים וראה את הכול מעל צג קטן בשחור?לבן. דייל בן השלושים וארבע היה המנכ"ל של ביוג'ין מחקר, חברת הזנק כושלת בלוס אנג'לס, וההופעה הזאת של משקיע החוץ החשוב ביותר שלו עוררה בו דאגה עמוקה. כי דייל ידע שלמרות דברי העידוד, למרות ההודעות לעיתונות עם תצלומי הילדים השחורים המחייכים, בסופו של דבר, ג'ק ווטסון הוא מנוול אמיתי. מישהו אמר עליו פעם, "הדבר הכי טוב שאפשר להגיד על ווטסון זה שהוא לא סדיסט. הוא סתם בנזונה ממדרגה ראשונה."

דייל הסכים לקבל מימון מאת ווטסון אחרי התלבטות קשה מאין כמוה. הלוואי ולא היה זקוק לו. אשתו של דייל היתה אמידה, והוא הקים את ביוג'ין בכספה?. המיזם הראשון שלו כמנכ"ל היה הגשת הצעה לרכישת שושלת תאים ברישיון מאת אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, UCLA. היתה זו שושלת ברנט, אשר פותחה מרקמות שהוצאו מגופו של אדם בשם פרנק ברנט - רקמות שייצרו חומרים נוגדי?סרטן בעלי עוצמה מרובה, ממשפחת הכימיקלים הקרויה צ?יטו?ק?ינים.

למען האמת, דייל לא ציפה שיצליח לזכות ברישיון, אבל הוא קיבל אותו, ולפתע פתאום מצא את עצמו ניצב בפני הצורך להצטייד בכל הדרוש להשגת אישורו של מ?נהל התרופות והסמים, FDA, לניסויים קליניים. עלות הניסויים הקליניים התחילה במיליון דולר ועלתה במהירות לעשרה מיליון לכל ניסוי, בלי לדבר על עלויות בהמשך הדרך ועל הוצאות שלאחר שיווק. מעתה לא היה ביכולתו להסתמך רק על כספה של אשתו. הוא היה זקוק למימון חיצוני.

ורק אז התברר לו איזה מין סיכון גלום בציטוקינים, לדעתם של משקיעי הון הסיכון. ציטוקינים רבים, למשל האינטרלו?יקינים, הזדחלו בדרכם אל השוק במשך שנים על שנים. ורבים אחרים התפרסמו כמסוכנים למטופלים - אפילו קטלניים. ופתאום הגיש פרנק ברנט תביעה משפטית שהעמידה בספק את זכות הבעלים של ביוג'ין על שושלת התאים. דייל התקשה לשכנע משקיעים אפילו להיפגש עמו. בסופו של דבר היה עליו להשלים עם ג'ק ווטסון המחייך, השזוף.

אבל מה שווטסון רצה באמת, ידע דייל, הוא להשתלט על ביוג'ין ולזרוק את ריק דייל לכלבים.
"ג'ק! נאום פנטסטי! פנטסטי!" ריק הושיט את ידו כשיצא ווטסון אל מאחורי הקלעים לבסוף.

"אהא. שמח שהוא מצא חן בעיניך." ווטסון לא לחץ את ידו. תחת זאת הסיר מעליו את האוזנייה האלחוטית והניח אותה בכף ידו של דייל. "אתה תדאג לזה, ריק."

"אין בעיות, ג'ק."

"אשתך פה?"

"לא, קרן לא הצליחה להגיע." דייל משך בכתפיו. " בגלל הילדים."

"צר לי שהיא החמיצה את הנאום," אמר ווטסון.

"אני אביא לה את הדי?וי?די," אמר דייל.

"אבל הצגנו את הבעיות שלנו שם, לפני כולם," אמר ווטסון. "זה העיקר. עכשיו כולם יודעים שיש תביעה, ויודעים שברנט הוא האיש הרע, ויודעים שאנחנו שולטים במצב. זה מה שחשוב. השגנו מיצוב מושלם לחברה."

דייל שאל, "בגלל זה הסכמת לנאום כאן?"

ווטסון לטש את עיניו. "מה, אתה חושב שרציתי לבוא לווגאס? אלוהים."

הוא הסיר את המיקרופון ומסר אותו לדייל. "תדאג גם לזה."

"אין בעיות, ג'ק."

וג'ק ווטסון פנה והתרחק ממנו בלי לומר עוד מילה אחת. ריק דייל הצטמרר. תודה לאל על הכסף של קרן, חשב. כי בלעדיו, הוא היה אבוד לגמרי.

ואסקו בורדן עבר דרך שער הקשת של ארמון הדוג'ים ויצא אל החצר האחורית בעקבות המבוקש שלו, אדי טולמן, בתוך המון המבלים את שעת הערב. הוא שמע זמזום באוזנייתו. זו אמורה להיות העוזרת שלו, דולי, הניצבת בחלק אחר של המלון. "דברי," אמר.

"הילד הקירח שלנו טולמן הזמין לעצמו קצת בידור להערב."

"מה את אומרת."

"בדיוק, הוא -"

"רגע אחד," אמר ואסקו. "תישארי עם זה, טוב?"

הוא ראה משהו מלפנים, ולא האמין למראה עיניו. בצד ימין של החצר ראה את ג'ק ב' ווטסון, בחברת יפהפייה גמישת גו ושחורת שיער, מתמזג בקהל. ווטסון היה ידוע ומפורסם בכך שתמיד נראה בחברת נשים מקסימות. כולן עבדו בשירותו, כולן היו פיקחיות, וכולן היו מהממות.

לא האישה הפתיעה את ואסקו. מה שהפתיע אותו היה זה שג'ק ווטסון עשה את דרכו היישר לעבר אדי טולמן, המבוקש. זה היה בלתי?מובן לחלוטין. אפילו אם טולמן עשה את העסק שלו עם ווטסון, המשקיע המפורסם לא היה נפגש עמו פנים אל פנים, בשום אופן לא. ובטח שלא במקום ציבורי. ובכל זאת הנה הם, במסלול התנגשות בחצר הומת?האדם של הוונישן, ממש לנגד עיניו.

מה קורה פה לעזאזל? הוא לא היה מסוגל להאמין שזה הולך לקרות ככה.

אבל אז מעדה קלות האישה הגמישה, ונעצרה. היא לבשה שמלה קצרה, צמודה לגוף, ונעלה נעלי עקב. היא נשענה על כתפו של ווטסון, כופפה ברך תוך חשיפת רגל ארוכה מאוד, ובדקה את הנעל שלה. היא הסיטה את רצועת העקב, הזדקפה שוב וחייכה אל ווטסון. וכשהסיט ואסקו את מבטו מהשניים, ראה שטולמן נעלם ואיננו.

אבל עכשיו חצו ווטסון והאישה את דרכו של ואסקו עצמו, חלפו כה קרוב אליו עד שהוא הריח את הבושם שלה. הוא שמע את ווטסון ממלמל משהו על אוזנה, והיא הידקה את אחיזתה בזרועו והניחה את ראשה על כתפו תוך?כדי הליכה. הזוג הרומנטי.

האם זה היה מקרי לגמרי? האם זה קרה בכוונה? האם הם זיהו אותו? הוא לחץ על האוזנייה שלו.

"דולי. איבדתי אותו."

"אין בעיות. אני רואה אותו." הוא שלח מבט למעלה. היא היתה בקומה השנייה, והשקיפה על כל המתרחש מתחת. "זה לא ג'ק ווטסון שעבר לידך?"

"אהא. חשבתי שאולי..."

"לא, מה פתאום," אמרה דולי. "לא מתקבל על הדעת שווטסון מעורב בזה. זה לא מתאים לו. זאת אומרת, הקירח שלנו בדרך לחדר שלו, מפני שהוא קבע פגישה. זה מה שרציתי לספר לך. הוא הזמין בידור."

"זאת אומרת?"

"בחורה רוסייה. מסתבר שהוא אוהב רק רוסיות. גבוהות."

"מישהי שמוכרת לנו?"

"לא, אבל יש לי קצת מידע עליה. ויש לי מצלמות בסוויטה שלו."

"איך סידרת את זה?" חייך בורדן.

"בוא נגיד שהאבטחה בוונישן היא לא מה שהיתה פעם. והיא גם נעשתה זולה יותר."