הערכת נזקים

מתישהו בתחילת התיכון הבנתי למה אני אוהב סדרות בריטיות יותר מאחיותיהן האמריקאיות, לפחות יותר מאלו שראיתי על מסכי הטלוויזיה אצלנו בזמנו – העייפות. הבריטים מעולם לא דגלו בעונות של 22-24 פרקים שהתחילו בסתיו ונגמרו בסביבות מאי. במקום זה, הם העדיפו תחילה לכתוב תסריט טוב, אחר כך לצלם אותו, ואז לראות אם יש סיבה לכתוב עוד מאותו הדבר או שמא עדיף לעבור לנושא אחר. זה אמנם אמר שתקופת השידור קצרה יותר – עונות של 6-12 פרקים, והן גם לא מתחילות כל שנה באותה עונה, אבל התסריטאים לא חייבים לעבוד קשה בשביל למלא את המכסה, אלא כותבים סיפורים מהודקים ושלמים יותר.

הבשורה הזו הגיעה – בשעה טובה – גם לארצות הברית לפני מספר שנים, אך פסחה על הרשתות הגדולות-מאוד והתנחלה אצל הקטנות שכוללות דמי מנוי. התוצאה – יצירות כמו "אוז" ו"סופרנוס", ובשנים האחרונות הצטרפו "העשב של השכן", "דקסטר", "הגברים של שדרות מדיסון" ועכשיו גם "Damages", שמגיעה אלינו כ-8 חודשים אחרי שעלתה בערוץ FX האמריקאי וכ-5 חודשים לאחר שעונתה הראשונה הסתיימה. רק 13 פרקים יש בעונה הזאת, אבל זה, כאמור, דבר טוב. טוב מאוד, אפילו.

נתחיל דווקא מציון לגנאי, שמוענק בזאת לחברת הוט. שמה של הסדרה – "Damages", הוא בעל משמעות כפולה בשפה האנגלית. המשמעות האחת שלו היא נזקים, והמשמעות השנייה, שמקובלת יותר בבתי המשפט, היא דמי פיצויים. אני מבין את הקושי של הוט בתרגום השם הזה, אבל לאחר שהסתדרו כל כך טוב עם "Mad Men" ("הגברים של שדרות מדיסון"), מן הראוי היה לא להשאיר את הצופים הישראליים עם שם באנגלית.

ועכשיו אפשר לעבור לשבחים – ויש הרבה מהם. "Damages" היא מותחן משפטי מהסוג שכמעט ולא ראינו בסדרות טלוויזיה אלא רק בסרטי קולנוע. אחרי שהתרגלנו לדרמות פרווה שמתרחשות בבית משפט, כמו "פרקליטים" ו"חוק וסדר", בהן יש את הטובים, הרעים ופסבדו-דילמות מוסריות שמוצגות לצופים בצורה שמאפשרת להזדהות רק עם הצד איתו היוצרים רוצים שנזדהה, באה לה הסדרה הזאת ומרביצה לנו עם מחבת, או אולי מחבט.

במרכזה של הסדרה עומדת תביעה ייצוגית שמנהלת עורכת הדין המוצלחת פטי יוז (גלן קלוז) נגד ארתור פרובישר – מיליארדר שמואשם כי הרס את החברה שלו ורושש את המשקיעים תוך שימוש באמצעים לא כשרים בשביל להרוויח מכל העסק. הגיבורה שלנו היא אלן פרסונס, עורכת דין צעירה ואידאליסטית שמצטרפת למשרדה של יוז, ספק בגלל כשרונה וספק בגלל הקשר האישי שלה לאחת מעדות המפתח במשפט.

במשך 13 הפרקים של העונה, מתנהלת הסדרה בשני מישורי זמן; האחד הוא ה"הווה", בו המשטרה עוצרת את פרסונס שמסתובבת ברחוב ניו-יורקי מגואלת כולה בדם ומגלה שארוסה נרצח, והשני הוא המאורעות שהביאו את הבחורה הטובה והחביבה הזו לתא חקירות. הכרוניקה הזו, של נזק ידוע מראש, תורמת מאוד למתח שתופס את הצופה לאורך כל פרקי הסדרה.

לאורך כל העונה הראשונה, מתקיים ב"Damages" דיון בין הדמויות בסדרה, כמו גם בין הסדרה עצמה לצופה, על גבולות מוסריים והנקודה בה האפור הופך ללבן או שחור. אם על פניו פרובישר הוא האיש הרע, יוז נראית כמו מישהי שמסוגלת להיות לא פחות מרושעת ממנו. לשניהם יש רק מטרה אחת – לנצח, והמחיר אותו הם מוכנים לשלם בשביל להשיג את הנצחון הזה הוא השאלה שמעסיקה את הצופים במשך חלק גדול מהפרקים. קשה מאוד להזדהות עם אף אחד חוץ מאלן בסיפור הזה, וגם היא – כאמור – תצא בסוף עם דם על הידיים ועל רבים מחלקי גופה האחרים.

מה שתורם לכל העסק הזה הוא המשחק של השחקנים הראשיים. הקאסט של הסדרה עטור בשחקנים מצויינים, החל מגלן קלוז וטד דנסון – שמצליחים להכניס אל הדמויות שלהם את השילוב הנדרש של רוע וחביבות – ועד לזייקו איבנק, שגם הפעם מצליח להיות מטריד מאוד בכל סצנה בה הוא משתתף.

מעבר לכך, כפי שכבר ציינתי, מדובר בסדרה קצרה יחסית, וניכר כי התסריט שלה מעולם לא נועד למשוך זמן. אי אפשר להצטרף ל"Damages" מהפרק השני או השלישי, כי הסיפור פה בנוי על המשכיות, וכולל מאורעות חשובים בכל כמה דקות. ערוץ FX כבר הודיע כי הוא ממשיך את הסדרה לעונה שנייה ושלישית, אבל בינתיים, יש לכם עוד כמה חודשים ליהנות עם העונה הראשונה. ובאמת שזו לא סדרה שתרצו להפסיד, אפילו אם זה רק כדי לראות איך נראית האנטיתזה ל"חוק וסדר".

"Damages", ימי חמישי ב-22:00, אקסטרה הוט