להצמיד לשלום עליכם כותרת כמו "סיפורי זעם" זה כמו לקרוא לאוסף סיפורים נשכח של אדגר אלן פו "סיפורים שילדים אוהבים". הדיסוננס הזה מיושב להפליא בשמונה מונולוגים מתקופה נשכחת אך עדיין פוגעת ברלבנטיות שלה לחיינו כיום, כשאנחנו עדיין עם נרדף בארצו. שלום עליכם חופשי ידע להצחיק, מבלי להידרש לגרוטסקה או לקצה החרב שלה, הציניות. הוא השאיר את זה פשוט. פשוט וטוב. ובכך מיקם את הקומדיה היהודית שלו בממד על-זמני, כזה שלא צריך לתקשר עם חבורתו של קוזאק מסוים, או עם חורבן עיירה כזו או אחרת. לא יהיה זאת מן ההגזמה להניח כי מוטל בן פייסי החזן כבר לא יצחיק את הזאטוטים שפוקדים את ספסל בית הספר היסודי כפי שעשה לכמה דורות בארצנו. הזמנים אכן משתנים. אבל מונולוג של ינטה, מגדלת עופות שמקוננת בלשון ציורית ומצליפה על דייריה המעצבנים, יגלגל מצחוק גם את תושבי ארץ נהדרת. יש דברים שלא משתנים.
דן מירון, אדם שראוי להוסיף את התואר "אמן" ליד מקצועו כמתרגם, עושה כאן נסים ונפלאות כשהוא הופך סיפורים, דיבורים, דימויים ובעיקר דמויות מתחילת המאה הקודמת, לנהירים, מצחיקים וכה חיים גם בתחילת האלף הנוכחי. כל זאת תוך שמירה על הגחלת האנושית מצחיקה, חכמה מדויקת וכן, מה לעשות, יהודית בטירוף שבערה במלותיו הצנועות של שלום עליכם. מילים שעדיין מצליחות לכופף גם את הסדוקות והסרבניות שבשפתיים לכדי חיוך בבואם לתאר את המציאות שהפכה אותן לכאלו.
שלום עליכם ידע את מקומו בעולם הספר היהודי. כרעו הטוב של ביאליק, האיש לא שש להתחרות בנבואות הזעם והתוכחה, אלא בחר לספר את סיפורם של אלו שספק אם גורלם שפר עליהם בכדי למצוא את הפנאי לקרוא את "בעיר ההרגה". החיים גם ככה הרגו אותם, מי לאט יותר ומי מהר מכפי שחשב. בשמונה מונולוגים שבקובץ הזה, הוא הצליח ללכוד רגע שתוצאותיו עדיין מהדהדות בימינו. הרגע בו היהודי השיל את עורו הגלותי והחל להתבולל, בין אם בחברת ספרים קטנים (כל מה שאינו תורה) ובין אם בחברת אנשים גדולים, שהטיפו לצורות חיים אחרות; חלק מהן אחראיות על קיומנו כעם בארץ לא מצחיקה כישראל. שלום עליכם הצליח לתמצת את זה במונולוג של אב, סוחר יהודי תחמן-קלאסי, שלא מבין למה עליו להפוך עולמות שלמים רק כדי לרשום את בנו הבעייתי משהו לגימנסיה חילונית כדי "שלא יישאר מאחור", כפי שאשתו מסבירה ומדרבנת אותו לעשות. מיותר לציין כי כשהצליח לבסוף להשיג לבנו גימנסיה, חייו מתפרקים.
או "הנשרף" האיש שבא מבוהוסלאב - סוג של עיירה יהודית קשוחה וללא רחמים ממש כמו בסרטים של רודריגז - ומדבר כראשון האנטישמים בעולם על תושביה, כשהוא מתאר עצמו כאיש הסובל פי 3 מכל אדם אחר. ראשית כמובן, כיהודי, שנית כיהודי בוהסלאבי כי כל אחד בעיר מתנכל לו ומעליל עליו עלילולת שווא ושלישית הוא אומלל כיהודי בוהסלאבי שכל רכושו נשרף. שוב. בסיפור זה, אולי יותר מאחרים, יש את יחסי האיבה-השלמה שיש לכל יהודי עם יהדותו החבויה, שיילוקית ומוכנה להסתלק בחיפזון עם סימני הסכנה הראשונים.
שלום עכשיו
שלום עליכם חוגג את הזעם. זעם שגורם ליהודים קודם כל לנסות ולפתור אותו בדרכים יצירתיות (שוחד ושאר מיני תחמון שרק אנחנו יודעים לעשות כל כך טוב) וכשאלו מובילות אל עבר פי פחת, נותר לו רק הפה כגשר אחרון בינו ובין העולם הבא. היהודים של שלום עליכם יודעים לדבר. כל אחד ואחד מהם ניחן בשצף דיבור מאופיין, סיפורי ובעיקר פגיע, למרות שהוא מנסה לפגוע. וכולם, ללא יוצא מהכלל, באים לספר את סיפורם מתחושה הכי מוכרת בעולם, תחושת הפספוס. "הג'נטלמן", בליין חתיך שלא מקבל לא כתשובה, אבל לא מצליח להשכיב את ביתה היפיפה של בעלת הפונדק בו הוא נוהג לסעוד. וגרוע מזה לא מבין מה היא מוצאת בקומוניסט יהודי נלהב ורגיל למראה שסוחף אחריו המוני אנשים ולבסוף גם ג'נטלמן בורגני שכמוהו נופל בקסמי ה"יענקל'ה" הזה, לא לפני שליבו נשבר כמובן. או רווק נצחי אחר, חרמן לא פחות ואימפוטנט לרגשותיו ומעשיו "בשלוש אלמנות" שלנצח יפספס את אהבת חייו שמזדקנת, לצערו הרב, אף מהר ממנו.
ועדיין זה שלום עליכם, להזכירכם שמדבר בגרונם המיואש של דמויותיו, אנשים רגילים שעד היום ניתן לפגוש כאלו. אנשים שנקרעים בין הווייתם היהודונית לבין התמורות הכבירות שהצליחו לזעזע גם את דלת אמותיהם. "...אתה יודע מה פירושה של פסיכולוגיה? פסיכולוגיה היא פטרוזיליה. נראית יפה והריח טוב, ואם מפזרים ממנה על תבשיל, הרי זה טעים. אבל לך תלעס לך פטרוזיליה". וכמו לסגור היטב את התבשיל המהביל ואחוש טעים הזה, המסה של דן מירון שמצורפת כאחרית דבר לספר זה, מאירה מלמדת ופותחת ומפנה את הראש בחזרה אל סופר גדול שאכן מקבל את הכבוד הראוי לו, כשהוא אקטואלי, זועם ומצחיק כמו הזמנים בהם הוא מתפרסם מחדש.
שלום עליכם, סיפורי זעם// תרגום דן מירון (עם עובד)