סתימה בביוב

קשה לומר מילה רעה על גרג דולי ומארק לנאגן (ולא רק מטעמים פטריוטיים מאוסים – השניים הגיעו לישראל בקיץ המלחמה של 2006 ועוד ניהלו קרב אינטרנטי ממושך על הלגיטימיות של הביקור). קודם כל, בגלל שיש לי חיבה אישית לנרקומנים שמנסים ללא הצלחה להיגמל פעם אחר פעם, רק כדי ליצור מניסיונות הגמילה שלהם עוד אלבומים עוצמתיים ומטלטלים; חוץ מזה, יש עליהם חתיכת דיסקוגרפיה מלאת פאסון - דולי עם אפגן וויגס, לנאגן עם הסקרימינג טריז – והווה מפואר לא פחות – אצל גולי זה הטוויילייט סינגרז, וללנאגן יש את איזובל קמפבל (תכף אלבום שני) ואת הסולואים המרסקים שלו. אז איך זה שדווקא כשהם באים לשתף פעולה באופן רשמי עם משקל שווה על הכתפיים (לנאגן כבר התארח אצל טוויילייט סינגרז) תחת השם הפנטסטי והפיוטי תאומי הביבים, התוצאה היא שלם שקטן מסכום שני חלקיו הגיגנטיים?

כל כך ציפיתי לאלבום הזה וכל כך רציתי וניסיתי לאהוב אותו, אולם ללא הועיל – הקשבתי לו סחי (סולידריות עם הנגמלים), שיכור ומסטול; הקשבתי לו כשהייתי שמח וכששרה עלי דיכאון; בבוקר בזמן העבודה ובסופו של לילה כשאני מרוח על הספה כמו קוקרספנייל, ועדיין לא הצלחתי להגיע איתו לרמת החיבור הרגשי שיש לי עם יצירות נפרדות של השניים.

הבעיה האמיתית היא שאני מתקשה לשים את האצבע על מה כל כך מפריע לי כאן – האיזון בין אגרסיות לרוך מדויק, הקולות של שניהם עדיין ספוגים רעלים יותר מהקישון והטקסטים מלאים ברחמים עצמיים ולבבות שבורים – אבל התוצאה הסופית לא מחלחלת פנימה. לפרקים, כמו ב"Idle Hands", "God's Children", או "Seven Stories Underground", שמספר על החיים בגהינום, ו-"Front Street" (שסתם נשמע כמו קטע מ"טווילייט" המופתי) נדמה שזה הולך לקרות – החיבור בין השניים מפסיק להיות בגדר הבטחה, ומתגשם לכדי התפוצצות רגשית, רועשת וכובשת, אלא שאחריהם מגיעה שוב אותה בינוניות שמותירה את האוזניים אדישות ואת הדופק במהירות סולידית.

"I was in Love with You", למשל, מתחיל כמו שיר כל מ"Black Love", שמאיים להעביר את המאזין אותה רכבת הרים מנטאלית, אלא שהוא נשאר תקוע במישור עם ההנד ברייקס מורם; האקורד, ההרמוניה או הסי-פארט שחיכית להם מבוששים להגיע ומשאירים את הגאטר טווינז בגדר פוטנציאל לא ממומש – טיסה לכוכבים ובחזרה שוויתרה על נחיתת אונס והעדיפה להישאר על הקרקע. אכזבה איומה שרק מישהו בסדר גודל של דולי ולאנגן היה יכול להפוך לדבר הכי נפלא בעולם.

גאטר טווינז, "Saturnalia" (סאב פופ)

על אף שכלל לא היה פאנקיסט, ניק לואו היה המפיק הגדול הראשון של תנועת הפאנק. הוא הפיק את הדאמנד, הפריטנדרז ואלביס קוסטלו, ועזר להם למצוא את הסאונד הדוקר שנשאר איתם עד היום, אבל הוא עצמו בכלל היה סאקר של פופ. התמיכה שלו בפאנק ומאוחר יותר בניו ווייב, אם כן, כלל לא נבעה ממניעים אנרכיסטיים, אלא משום שנמאס לו מרוק המתקדם וסולואים של שמונה דקות ששלטו עד אז בבון טון המוזיקלי העולמי, והכמיהה שלו לבית-פזמון-בית כמו בימים הטובים.

חגיגות 30 שנה לאלבום הבכורה שלו "Jesus of Cool" הן מאורע מוצדק מאין כמותו. בניגוד ללא מעט אלבומים שחוגגים חתונות כסף, זהב ויובלים ללא סיבה נראית לעין פרט לחשבון הבנק המדלדל של בעלי חברות התקליטים שמתעקשים לפרוט פעם נוספת על נימי הנוסטלגיה של המעריצים, החדשנות של לואו נותרה תמיד כמו איזה סוד כמוס שמחכה להתגלות. עכשיו יש לו הזדמנות לעשות את זה ולגלות שיש כאן חופן שירים קצרים ומדויקים, משמחים מאין כמותם שחושפים שלואו בכלל היה האח האובד והמחורפן של דייויד בואי. "I Love the Sound of Breaking Glass", למשל - הדבר הכי קרוב שהיה לו ללהיט - מזכיר נורא את "Sound & Vision", אבל זו ממש לא מקריות – "Jesus of Cool" כולו נשמע כמו אלבום מחווה לדיסקוגרפיה של בואי ומשחקי קאט אנד פייסט עם הקריירה הזיקיתית שלו (בזמן אמת כשהיתה בשיאה), שפרושים על פני תקליט אחד נפלא.

ניק לואו "Jesus of Cool 30th Anniversary" (פרופר)