פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דינמו קייב: ניק קייב

      השנים חולפות, השיער מקליש ומדלדל והשפם גדל, אבל ניק קייב נשאר מלך העולם של איל רוב עם "Dig Lazarus Dig"

      לא יודע אם זה הגיל, הניסיון, ההבנה שבסופו של דבר אתה איש של מילים והן תמיד יתחרו בצלילים למי יש גדול יותר - ניק קייב ממשיך לעשות את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב, וזה להיות ניק קייב. המונח, האגדה ועתה, המיתוס. וזה קשה. כשאתה נאבק במיתוס תמיד יאשימו אותך בחוסר רלבנטיות, בזה שאתה מעייף את המאזינים, בדיכאון שלך, בזה שאתה כבר לא מספק את הסחורה וכשאתה מתבגר (וכולם מתבגרים) ומתחיל להתייחס ברצינות למה שאתה עושה, יקראו לך בשם התואר המעליב ביותר למוזיקאי - פקיד.

      אז כן, ניק קם בבוקר ואשכרה הולך לעבוד. מגיע למקום עם שולחן, פסנתר, כמה וכמה ספרים, מתיישב וחושב. ממש חושב. לפעמים גם כותב משהו, מוחק וכותב מחדש. אולי לפעמים מביט בתמונות ישנות ונזכר בקריזים ישנים או סטלות וותיקות מימי האייטיז הפרועים ויודע שלא משנה מה יקרה, או לא משנה מה יגידו, עדיין יש לו את שתי הבריתות - הישנה והחדשה - לחצוב מהן יהלומים שעשן הסיגריה שלו גורם להם לנצנץ באופן הניקייבי הזה - אפלה נפלאה כל כך שמתערבלת; מסתורית ומרתקת כמו סיפור כתוב היטב, כבר יותר מ-25 שנה.

      מערת המכפלה

      לפעמים גם פקידים צריכים להשתולל. חלקם הולכים לברים, מזמינים זונות, מפתחים אובססיה רבת שנים, חושפים עצמם בציבור, יורים בעמיתיהם לעבודה, כותבים ספר, חוזרים בתשובה, או מגדלים פתאום שפם. יש כאלו שעשו את הכל. הרמזים לחזרתו של קייב, זה שידע לצרוח, לטנף להטיף ולגרום לבנות לאבד את התחתונים כשהוא חנוט בחליפה שלושה חלקים, היו בגרינדרמן. אלבום של להקה, כמו בימים שקייב היה עושה חגיגה מכל מסיבת יומולדת שלו, יחד עם אנשים עם תספורות מוזרות, ששרו שירי תפילות עולות באש, על פח הזבל הגדול של ישו, מתים בשם ג'ו והכל בחצר אחורית מלאה גרוטאות מפחידות. והם תמיד באו בלילה. הלילה, ילדות וילדים, היה פעם ניק קייב. בתקופה שהיה מתקתק על מכונת כתיבה ואחר-כך על לידיה לאנץ'. 25 שנה עברו מאז שניק קייב רצה לספר לנו על בחורה. אותה בחורה שהעבירה אותו ממנה אל הנצח. במונחים של עולם המוזיקה, ולבטח ברוק, 25 שנה הם לגמרי נצח נצחים. ומתוכו ממש, מגיע קייב, עדיין רזה, עדיין אותן עיניים כחולות מזרות אימה, עדיין אותה חליפה ורק השפם והמפרצים מראים שגם הבן המשוגע של הכומר מאוסטרליה - הנרקומן, החשפן, המשורר, הסופר, הזמר בחסד עליון ואחד הפרפורמרים הגדולים של ימינו - מתבגר ומזדקן. הלוואי על כולנו הזדקנות כזאת, כמו האלבום ה-14 יחד עם הזרעים שעדיין נשמעים רעים לאללה, "Dig Lazarous Dig".

      "אנשים מדברים על הפחד שלהם משינוי, אבל אותי מפחיד יותר כשהדברים נותרים במקומם, אתה לא יכול לנצח כשתאה עומד במקום אחד". ניק עדיין משורר; זה ניכר בכל פסיק שמפריד בין המילים של 11 השירים באלבום הטוב ביותר שלו מאז "Let Love In" המהולל. נאמן כמו תמיד למלותיו, קייב זנח את תוגת הפסנתר וחזר להתלכלך על הבמות, כמו בימים הטובים. ואתם יודעים מה, הימים האלו, לפחות אצל קייב, יותר טובים. ככותב הוא מדויק, פחות פאתוסי והרבה יותר מודע לעצמו מאשר פעם. הוא עדיין מתעל את האובססיה הנוצרית שלו לנימי הנפש עמוקים ביותר, וכמספר סיפורים הוא עדיין יכול להפנט בשלוש-ארבע דקות יותר מהרבה מאד סופרים מוערכים שעושים את זה בשלוש מאות עמוד. קייב גם שם את עצמו בצד, אין כאן השתפכות נוסטלגית על הימים שבהם היה יפה יותר, אלא להפך, יש את ההמשך הישיר ל-"No Pussy Blues" של גריינדרמן, שנמצא כאן בצורה מפויסת ולא פחות כנה ב- "Jesus of the Moon", אחד מהשירים היפים של קייב מעולם.

      עיניו של ניק לא נחות לרגע. הן קולטות ומפענחות למילים את מה שנשים מסתירות בקמטי חיוכי הלילה המאוחרים, הן יודעות לפתוח אותן כאילו היו מכתבי אהבה, הן עדיין יודעות לבקש מנשים - אחרי התנ"ך, מקור ההשראה גדול של קייב מאז ומעולם - רחמים, רק קצת רחמים על חשבון חדשות משום מקום. "More News from Nowhere" הוא בכלל סרט קצר שהתמזל מזלו לסגור את האלבום הזה, "Hold on to Yourself" הוא הראשון שמתפיס אותך בחזרה לעולם של האיש שאתה עדיין זוכר איך נגנבת ממנו, אז ב-88, כשהחזקת בידיים רועדות את "Tender Pray", שהשיר "Night of the Lotus Eaters" מתקשר יופי עם הווייב של האלבום ההוא. ושיר הנושא, כמובן, שהוגדר כאן ובצדק כשיר 'פיל גוד', מספר את הסיפורים המצמררים האלו שרק הנוצרים יכלו להמציא על אלעזר, שישו הוציא מהקבר בתחיית המתים המפורסמת, זו שטרדה את מנוחתו של ניקולס קייב ויוצאת מדויקת מפיו; גבר שרואה מה קרה לעולם במאה ה-21.

      שמוץ ניק

      ויש את הלהקה כמובן. מיק הארווי חוזר להנהיג בגיטרה, וורן אליס חוזר למקומו הטבעי (הוא תמיד היה טיפה מעצבן עם הדרמטיות יתר בכינור) וחסרונו של בליקסה ברגלד, מלבד צביטה קטנה בלב, לא מורגש. אפילו לא בסנטימטר. תומאס ווילדר, מתופפו הוותיק של קייב, עוד מהימים שבחורות היו מאבדות את עצמן לדעת רק מהידיעה שניק נמצא ב"גלולה", מפציץ כאילו אין מחר, ויחד, הבאד סידס הם עדיין חטיבת ליווי מסוגננת, שמוציאה את הסאונד הזה ש - מה לעשות - רק היא מסוגלת לעשות. והיה להם כיף באולפן. פאק אפילו מרטין קייסי, בדרך כלל באסיסט מנומנם מפציץ משל היה פיטר הוק ב-"Today's Lesson" ובאחד השירים הנוקבים של קייב "We Call Upon the Author" עם הדיס המוצדק שקייב מכניס לבוקובסקי. ב-"Albert Goes West" זה הכי בירת'דיי פארטי שיש - פאנק לפנים, עם הקול הזה של ניק קייב, שאמנם לא מתעוות כבר לצרחות אבל עדיין פוגע כמו בקבוק גולדסטאר לפנים.

      ואפרופו גולדסטאר. מילה לאלפיים ומשהו אנשים שחיכו אז ב-92' בפסטיבל הבלוז בחיפה לניק במשך שעתיים וחצי שתפתח לו הסתימה באוזן ויתחיל כבר את הופעתו המיתולוגית בישראל. אל תישנו. בחייאת, אל תישנו על האלבום הזה. אני לא יודע איך תעשו את זה, אתם חייבים פשוט חייבים לשמוע אותו; לא משנה כמה שנים עברו, או אם אתם כבר לא זוכרים איפה העותק של "The Good Son" שלכם. "לזרוס" הוא אלבום כזה, שעומד בשורה אחת ובמקום בולט יחד עם הקלאסיקות הגדולות של קייב מהאייטיז שהעניקו לו את המעמד המיתולוגי לו תמיד זכה בארץ. מלך.

      ניק קייב והזרעים הרעים, "Dig Lazarus Dig" (הליקון/מיוט)