לחישה פזיזה

על אף מאמצים כבירים מצד צלמי הפאפרצי המקומיים – חבורת לוחמים עשויה ללא חת הידוע גם בכינויה "סיירת רפאלי/טייב/דנקר" (מחק את המיותר) – חידת האורח המוזיקלי במשתה שארגן ארקדי גאידמק לכבוד יוסי מילשטיין נותרה בלתי פתורה. בצהריים היו שמועות על בוני אם וקוליו (לא ירו בו או משהו?), בערב כבר דווח כי פקידה חמוצת פנים הספיקה להחתים לג'ורג' מייקל את הדרכון בנתב"ג, ובלילה היה מישהו שטען שהוא ראה ב"מסה" את טום ג'ונס וכריסטינה אגילרה. השאלה המהותית יותר שצריכה לעלות כאן היא לא לגבי זהותו של אותו אמן, אללה יסתור ולהקתו, שנרתמו לעשות שמח בחסות האוליגרך, אלא למי בכלל אכפת?

לטובת כל הנוגעים בדבר עדיף היה לו שמם כלל לא היה מוזכר בהקשר של אותה חגיגה גאידמקית, שנדמה שהופכת ליותר ויותר תכופה, ביחס הפוך לעניין הציבורי שמעורר המממן שלה. מה שמוזר יותר הוא הירידה האוטומטית באטרקטיביות של אותו אמן, אשר הופך ללילה אחד לליצן החצר המפוקפק של מהגרי ההון המקומיים. זוהי אפילו לא דילמת המוסר שאמורה היתה להתעורר במקרים שכאלו; דילמה שעולה מחדש בכל פעם שמנהיג תנועת "צדק חברתי" מחליט לפזר לעם לחם ושעשועים ולגייס לטובת העניין כמה שיותר דמויות מפתח אהודות בבידור הישראלי. מדובר בתגובת נגד אחרת לחלוטין, שמקורה בעמעומה של שכבת הזוהר שדבקה בכל אותם כוכבים וכוכבים בדימוס, שנבעה מהיותם בלתי מושגים, והופכת לציפוי ספריי מתקלף ברגע שהם נחשפים כלא יותר מבדרנים שכירים, שדפקו קופה כשסגרו אירוע לוועד העובדים של רדיו 99. אותו מעטה מסתורין נוצץ שמתחתיו מסתתרים סלבס במשקל כבד מוסר במחי תמונה משותפת – ג'ורג' מייקל מחבק את אסתי מהנהלת חשבונות – שיכולה היתה להיתלות על הקיר ב"אווזי".

אם בעבר חשבנו שהיעדר הרלבנטיות של האמנים המוזמנים לכאן היא זו שאחראית על המשיכה הפחותה אליהם, קיבלנו ממש לא מזמן את פינק – זמרת פופ בינונית בתחפושת חסרת אמינות של ילדה רעה, אבל כוכבת די גדולה – שהפכה לקורבן האחרון של אותה מגמה מתעצמת. פינק, מרגע הופעתה בחברת האוליגרכיה, נכנסה לתהליך של טיגון מהיר בשמן עמוק, שבסופו היתה לעינת שרוף עם מבטא אמריקאי ושיער רע. אם אכן ג'ורג' מייקל הוא זה שהיה כובש את הבמה אמש, צפוי היה להישבר כאן שיא נוסף. שיאו היצירתי של מייקל אולי מאחוריו (איזה שיר מרים אווירה זה "Fastlove"?), והוא גם ממעט להופיע בשנים האחרונות, אבל כל קונצרט שלו בוומבלי הופך מיד למגה-אירוע בקנה מידה בריטי, שכל הכרטיסים אליו נמכרים תוך זמן קצר יותר ממה שלוקח לאורי פפר להחליף חברה. עכשיו תחשבו על תמונה של מייקל חבוק בין שדיה של אופירה אסייג לחיוך מיליון הדולר של דוד אמסלם, ותגלו שגם אם תודות לאיזה צירוף מקרים הופעה שלו נופלת בול על הפעם הבאה שאתם בלונדון, וגם אם האלטרנטיבה היא לאכול יורקשייר פודינג תוך כדי האזנה לביצוע של איה כורם ל"ערב ב' כסלו" של ערן צור, אתם מעדיפים לוותר.

סופו של הסיפור, כך התברר, היה פתטי אפילו יותר – גאידמק כלל לא התכוון לייבא את ג'ורג' מייקל לטובת חבר מרעיו, אלא ביצע תעלול יחצני, כאשר זימן כפיל של הנ"ל. מה שעל פניו נראה כמהלך סחי-בלטה של חגיגות בת מצווה בכרמיאל, עד מהרה הפך למסקנה הרבה יותר נחרצת. ארקדי גאידמק הפך סוף כל סוף למה שבאמת רצה כל הזמן; הוא הפך ישראלי.