פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: מספר חסוי

      בעקבות שיחת טלפון אנונימית מוצא את עצמו מתמחה בבית המשפט המחוזי, באמצע פרשת רצח שמזעזעת את המדינה. מתוך "מספר חסוי" של ליעד שהם

      * הוצאת כנרת

      1

      התקדמתי בצעדים מהירים לעבר בית הקפה. אני לא אוהב לאחר. אלא שהשופטת גלזר התעכבה היום יותר מהצפוי בעבודה.

      זה שמונה חודשים שאני עובד כמתמחה של השופטת רבקה גלזר, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב. איך אומרים בצבא, עוד ארבעה חודשים למנאייק. זאת אומרת, עוד ארבעה חודשים להתמחות. אחר כך בחינות לשכה, ואם ירצה השם עוד חצי שנה בערך (טפו, טפו, טפו) אני אעמוד עם עוד אלף וחמש מאות עורכי דין צעירים באיצטדיון טדי בירושלים בטקס ההשבעה, כשבראשי, כמו בראשם של שאר העומדים שם, מנקרת שאלה אחת: איך לעזאזל אני מוצא עבודה בשוק מוצף כל כך?!

      בגלל המחסור בחדרים בבית המשפט אנחנו יושבים יחד באותה לשכה, השופטת ואני. היא — מול שולחן גדול העומד במרכז החדר, ואני מול שולחן קטן הפונה אל הקיר. אני שומע את כל שיחות הטלפון שלה והיא את שלי. אין מה לדבר, אווירה אינטימית יצרה הרשות השופטת במדינת ישראל למתמחים ולשופטים. למרות זאת אני עדיין מכנה אותה "כבוד השופטת" או "גברתי". ולא רק באולם בית המשפט או בפני אחרים, גם כשאנחנו לבד. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר. אבל, ככה זה. חוץ משניים?שלושה מתמחים בבית המשפט, שקוראים לשופטים שלהם בשמות פרטיים, כולם פונים כך לשופטים.

      היא בסך הכול בסדר, השופטת גלזר. בואו נאמר, משהו כמו שישים וחמש בקטגוריית נשים מעל גיל חמישים. אולי אפילו שבעים. מהרגע הראשון היא גילתה כלפי יחס אימהי. מדי יום היא מתעניינת מה אכלתי, מה שתיתי, כמה ישנתי. אבל יותר מכול היא מתעניינת בחיי הרווקות שלי. כשאני מספר לה שנפרדתי מבחורה כלשהי, נדמה לי שהיא לוקחת את זה באופן אישי. "אבל מה לא היה בסדר?" היא שואלת בטון נעלב כמעט. "לא יודע, לא הסתדר," אני עונה לה. "אתה פשוט משגע אותי עם האדישות הזאת," היא נאנחת, "אתה לא משתדל מספיק." כשאני לא מודה באשמה, היא מעודדת את עצמה בספק אמירה, ספק שאלה, "טוב, לא נורא. מי החדשה על הכוונת?"

      העניין עם השופטת הוא... לא יודע איך להסביר את זה. כשאתה לומד בפקולטה למשפטים, שופטים נראים לך אנשים שרק כותבים פסקי דין. מורמים מעם כאלה, שמתעסקים רק בבעיות עקרוניות. עכשיו, כשאני יושב כל כך קרוב אליה ומכיר עוד שופטים, אז, איך לומר זאת בפשטות: אתה מגלה שהם בני אדם.

      בזמן האחרון מטרידים את כבוד השופטת שלושה דברים. האחד, בעלה שיצא לפנסיה ויושב בבית משועמם, מחפש תעסוקה ומוצא לעצמו עבודות יזומות. כשהיא מזהה את מספרו על צג הטלפון הנייד שלה, היא לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עונה, ובדרך כלל אני לא מספיק לספור עד שבע לפני שהיא צועקת לתוך הטלפון, "עשית מה?! עשית מה?! בשביל מה היית צריך לעשות את זה?! דוד, אני אומרת לך, אין לי כוח לזה. אתה תגמור אותי. פשוט תגמור אותי."

      הדבר השני שמעסיק את כבוד השופטת הוא הנכדה החדשה, שנולדה לבנה לפני חודשיים. כשהיא לא באולם, היא כל חצי שעה מתקשרת לכלתה לשאול מה שלום הנכדה: איך היא אכלה, איך היא ישנה, למה היא בוכה. בעיקר, למה היא בוכה. בשיחה האחרונה עם כלתה היא אפילו קצת נזפה בה. "אני לא יודעת למה היא בוכה כל כך הרבה," היא אמרה, "אצלי הילדים אף פעם לא בכו." אני חושב שבשלב ההוא הכלה ניתקה את הטלפון.

      והדבר השלישי שמטריד את כבוד השופטת גלזר הוא נשיא בית המשפט המחוזי, השופט יהושע לוי, או "כבוד הנשיא", כפי שהשופטת מקפידה לכנות אותו. בשבועות האחרונים גלזר משוכנעת שכבוד הנשיא מתנכל לה ומנתב לעברה "תיקים לא מעניינים" בגלל הסטטיסטיקה שפירסם משרד המשפטים בדבר מהירות הטיפול של שופטים בתיקים, ואשר הציבה אותה במקום נמוך.

      לכן באותו יום, למרות שפחות או יותר סיימנו את העבודה, ישבנו השופטת ואני בלשכה, דרוכים ומחכים שכבוד הנשיא יעזוב את לשכתו, שממוקמת בהמשך המסדרון שבו יושבת כבוד השופטת. החל בשעה ארבע וחצי בערך הצצתי בכל חמש דקות מבעד לדלת לעבר המסדרון לראות אם כבוד הנשיא יצא.

      כשהודעתי לשופטת שהנשיא יצא מלשכתו, היא קמה במהירות מכיסאה, דחפה לידי את ערמת התיקים שהיתה מונחת על שולחנה ואמרה לי, "בוא." למרות שהיא כאמור אישה לא צעירה וגם לא מאוד רזה, היא יצאה במהירות מהלשכה ורצה לעבר מעלית השופטים. כבוד הנשיא עמד שם, מחכה למעלית שתיקח אותו לחניון השופטים.

      "שלום, יהושע," אמרה לו, מתנשפת מעט.

      יהושע לוי היה איש קטן ועגול, בעל ראש ביצה, שנע במהירות ממקום למקום, ומשום כך כונה
      "המפטי דמפטי" על ידי מזכירותיו ומתמחיו לאורך השנים.

      "שלום, רבקה," בירך אותה לוי, "מה שלומך?"

      "נו, אתה יודע. עובדים קשה. הנה תראה, לקחתי את כל העבודה הזאת הביתה," נאנחה וסימנה באצבעה לעבר התיקים שסחבתי.

      "הייתי סוחבת אותם בעצמי," היא המשיכה, "אבל יש כל כך הרבה, ואתה יודע, הגב... אני הורגת את עצמי כל יום כשאני יושבת באולם. הרופא אמר לי לנוח. אבל אני, הרי אתה מכיר אותי, אם לא אעבוד אהיה חולה יותר."

      לוי חייך לעברה ונכנס בשתיקה לתוך המעלית.

      "מה שלום שרה?" שאלה השופטת בעודה צועדת אחריו.

      "בסדר, תודה," ענה לה לוי ביבושת, "ודוד?"

      השופטת נאנחה, "מאז שהוא יצא לפנסיה הוא יושב בבית ומשגע אותי. עכשיו הוא החליט ללמוד לבשל. אתמול הוא הכין פסטה עם רוטב עגבניות תוצרת בית. חזרתי הביתה ומצאתי אותו עומד בתוך מטבח שנראה כמו אחרי פוגרום, לבוש בסינר. כשראיתי את כל הכתמים האדומים שהיו עליו, חשבתי לרגע שקרה לו משהו. מה אני אגיד לך, יהושע..."

      השופטת קטעה את דבריה כשהבינה שנסחפה. לא על הצרות בבית היא רצתה לדבר עם כבוד הנשיא.

      "מי היה מאמין שסמנכ"ל משרד התחבורה, אדם שכל כך הצליח בחייו..." היא הוסיפה כדי לוודא שלנשיא ברור שאינה נשואה לאיזה עקר בית.

      לוי חייך.

      "והילדים?" ניסתה השופטת כיוון אחר.

      "תודה. בסדר גמור."

      השתיקה שהשתררה במעלית עוררה בשופטת אי?נוחות. חשתי שהיא קצת מאוכזבת שהוא לא שאל על נכדתה החדשה.

      "כבד לך? אתה בסדר?" היא שאלה אותי פתאום, מחפשת נושא לשיחה.

      הנדתי בראשי לשלילה. "זה בסדר, גברתי," אמרתי.

      "תסלחו לי על חוסר הנימוס שלי," אמרה לשנינו, "כבוד הנשיא תכיר: זהו יוני, יוני בראל, המתמחה שלי."

      "נעים מאוד, אדוני," אמרתי והפניתי את מבטי לעבר כבוד הנשיא.

      "בוודאי שאני יודע מי האדון," הוא אמר, "מאז שהוא התחיל להתמחות אצלנו בבית המשפט, אני חושב שהתפוקה של העוזרת המשפטית ושל המתמחה שלי ירדה בעשרים וחמישה אחוזים לפחות."

      השופטת הביטה בנשיא במבט מבוהל. אני לעומתה חייכתי במבוכה. ידעתי על מה הוא מדבר.
      "לא פעם ולא פעמיים הפרעתי להן באמצע דיון עליך. 'השווה' אני חושב שהן קוראות לאדוני," אמר הנשיא בחיוך ממזרי.

      השופטת צחקה. "אוי, יהושע, כבר הבהלת אותי לרגע," היא אמרה וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על שפתיה. אם היא עצמה לא מקבלת מחמאות על עבודתה, אז לפחות על בחירת המתמחים שלה.
      דלת המעלית נפתחה ויצאנו אל החניון.

      "שיהיה לכם יום טוב," אמר יהושע לוי.

      "גם לך, אדוני," אמרנו שנינו כמעט במקהלה.

      ליוויתי את השופטת למכוניתה. היא היתה במצב רוח מרומם. הפגישה עם כבוד הנשיא היתה מוצלחת בסך הכול.

      "נתראה מחר, גברתי," אמרתי לאחר שהנחתי את כל התיקים במושב האחורי של המכונית.

      "המתמחה של הנשיא, עינת, דווקא עושה רושם של בחורה נחמדה," אמרה השופטת בעודה נכנסת למכוניתה. "למה שלא תזמין אותה לצאת? רק אתמול אמרת לי שנפרדת מהבחורה הזאת שעובדת בבנק. נו, מה שמה? נעמה, כן נעמה. זאת שגילית שהיא לוקחת כדורים נגד דיכאון וגם שהיא... טוב, לא משנה."

      חייכתי אליה ולא אמרתי דבר. חיכיתי שתאמר מה באמת הפריע לה אצל אותה בחורה, אבל היא עצרה בעצמה. חוץ מעניינים פוליטיים לא היה נושא שנחשב טאבו לשיחה ביני ובין השופטת. בעניין הזה היא נזהרה מאוד לא להביע עמדה בפני. אבל אני ידעתי מה הפריע לה אצל נעמה. לא העובדה שהיא לקחה כדורים (האמת היא שגם אני לא התרגשתי מכך — זו לא פריווילגיה שאתה יכול להרשות לעצמך בתל אביב), אלא דווקא העובדה שסיפרתי לה שבבחירות האחרונות היא הצביעה לאיזו מפלגה ערבית. דברים כאלה היו בשביל השופטת סדין אדום. בשבילי, אגב, פחות.
      אחרי שיצאתי עם מתנחלת שקנתה לי חולצות כתומות; עם בחורה שלקחה אותי לערבי שירה פלסטינית ודחפה לי ספרים על עוולות הכיבוש; ולסיום עם בחורה שהתעניינה במה שקורה ב"כוכב נולד" יותר מאשר במה שקורה במדינה — החלטתי שדעות פוליטיות לא נכנסות אצלי לניקוד.

      "נו, אז מה אתה אומר על עינת?" דחקה בי השופטת.

      המשכתי לשתוק. אין סיכוי שאצא איתה. יש לי כלל ברזל: אני לא יוצא עם בחורות שהן פחות משבעים וחמש. ועינת הזאת, היא בקושי שישים, וגם זה אחרי עשר נקודות בונוס על כך שהיא אוהדת של הפועל תל אביב.

      "אני אחשוב על זה," אמרתי לשופטת.

      היא נתנה בי מבט ספקני ונכנסה למכונית.

      2

      אחרי שנפרדתי מהשופטת, מיהרתי לקפה ג'ו מול בית המשפט. תיארתי לעצמי ששחר כבר שם.

      ואמנם, כשעליתי במדרגות אל בית הקפה, הוא כבר חיכה לי. את שחר הכרתי בשנה א' באוניברסיטה במסגרת פרויקט "אחים חונכים" שאליו נרשמתי. האמת, יד על הלב, כשנרשמתי לפרויקט עשיתי את זה ממניעים כלכליים. לנרשמים הובטחה הנחה לא מבוטלת בשכר הלימוד וההשקעה שנדרשה לא היתה גבוהה. בסך הכול פגישה אחת בשבוע, תמיד עם אותו חניך. אלא שדי מהר ובאופן מפתיע התחלתי להיקשר לילד. אמו נפטרה כשהיה בכיתה א', ואביו נישא זמן קצר לאחר מכן והקים משפחה חדשה. שחר, שהרגיש זר בביתו החדש, החל להידרדר בלימודים. כפיצוי על אובדן החום בבית החל גם להשמין, עובדה שעירערה את מעמדו החברתי.

      אני עדיין זוכר את פגישתנו הראשונה. לא היה לי מושג איך ליצור איתו קשר. אמנם יש לי שני אחים צעירים, גדולים משחר בכמה שנים בלבד, אלא שהקשר שלי עם אח?י התמצה במילים: "שלום", "כן", "לא" (בעצם, בעיקר "לא"), "תעוף לי מהחדר", "יא מתרומם" וכמובן "אמא, תגידי לו".

      גם שחר לא היה נלהב לשתף איתי פעולה.

      לשמחתי, גיליתי מהר מאוד ששחר אוהב לשחק כדורגל. וכך, במשך תקופה ארוכה, היינו נפגשים בלי להוציא כמעט מילה, עסוקים אך ורק בהתמסרות זה עם זה בכדור. לאחר זמן?מה הצעתי ששחר יזמין חברים למשחקי הכדורגל. אבל לשחר, כפי שהתברר לי, לא היו חברים. לכן הצעתי שנלך למקום שבו הילדים בכיתה שלו משחקים כדורגל בשעות אחר הצהריים. בכדורגל אני לא רע, ותצוגת התכלית שעשיתי בפני חבריו של שחר היתה מרשימה מספיק כדי להכניס אותו ואותי לרשימת השחקנים המועדפים. וכך במשך תקופה ארוכה שימשתי שחקן, מאמן ושופט במשחקי כדורגל של ילדי כיתה ז' בשכונת הדר יוסף.

      עם הזמן והצטברות הפנדלים והנבדלים, החל שחר להיפתח בפני ולספר לי על חוויותיו בבית הספר, ועל הבדידות שחש במשפחתו החדשה. כשאני הייתי בגילו, עניינו אותי רק שני דברים: איך להתבגר ולהימלט מהחור שבו אני גר, ואיך לגרום לכמה שיותר בנות בכיתה להתאהב בי. הסיפורים של שחר והבעיות שאיתן התמודד נגעו ללבי ומצאתי את עצמי מקדיש לו יותר ויותר זמן.

      כשסיימתי את לימודי באוניברסיטה, הסתיימה גם השתתפותי הרשמית בפרויקט, אך את הקשר עם שחר לא הפסקתי. ומאז אנחנו נפגשים בכל יום ראשון בשעה חמש בקפה ג'ו מול בית המשפט.

      עכשיו מיהרתי אליו. הבוקר היתה לו בחינה חשובה במתמטיקה שתקבע אם יוכל ללמוד לחמש יחידות בבגרות ולא לארבע. מכיוון שעזרתי לו לא מעט להתכונן לבחינה, הייתי סקרן לשמוע איך היה.

      "הלו, גבר," אמר שחר כשראה אותי, ואני ניסיתי לכבוש את צחוקי. בזמן האחרון שחר התחיל לפתח גינונים של גברבר צעיר. מאז הפעם הראשונה שפגשתי אותו, לפני חמש שנים בערך, השתנה שחר מאוד. הוא גבה והשיל חלק ניכר ממשקלו העודף.

      "אני מצטער על האיחור," אמרתי, "השופטת התעכבה ואני... לא משנה. סליחה. נו, תגיד, איך היה?"

      "בסדר," ענה שחר בלקוניות.

      "כלומר?" שאלתי, מוטרד.

      "עניתי על כל חמש השאלות, אבל לגבי השאלה בגיאומטריה אני לא כל כך בטוח..."

      חייכתי. וואלה, הייתי מרוצה. ציון גבוה משמונים בהחלט יכול להיחשב הישג.

      "בוא נשב ותראה לי את השאלה. נראה מה ענית," אמרתי לו.

      נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו. מלצרית, שחייכה חיוך רחב במיוחד לעברי, לקחה מאיתנו הזמנה.

      שחר הציג בפני את השאלה בגיאומטריה ואת הפתרון שלו. הוא לא היה מושלם, אבל קיוויתי שיקבל לפחות חלק מהניקוד.

      המלצרית חזרה והניחה על השולחן בקבוק בירה בשבילי וכריך חביתה וקפה קר בשביל שחר. הבטתי בה בעודה מתרחקת. נחמדה, שישים ושלוש בלחץ (תחת גדול). סקרתי את בית הקפה. את עיני צדה בחורה צעירה, בערך בגילי, שישבה לא רחוק מאיתנו והקלידה במחשב נייד. זאת בהחלט שווה, חשבתי לעצמי, בעודי בוחן את גופה. היא לבשה חצאית הדוקה בצבע אפור שחשפה רגליים ארוכות ויפות, וחולצת כפתורים ורודה צמודה. אך מה שמצא חן בעיני יותר מכול היה תנועות שפתיה שזזו בעודה מרוכזת במחשב. הן שיוו לה מראה של ילדה קטנה, שהיה מנוגד לבגדים שלבשה. שמונים וחמש, סיכמתי לעצמי.

      "נו, אז מה קורה איתך?" חזרתי לשיחה עם שחר. "בשבוע הבא אתם נוסעים לטיול שנתי, לא?"

      שחר השפיל את עיניו ולא ענה.

      "קרה משהו?" שאלתי מודאג. את המבט הזה של שחר כבר הכרתי.

      "לא, סתם... עזוב," אמר שחר, עיניו עדיין מושפלות.

      הבטתי בו בשתיקה. גם לאחר שנים של היכרות לא תמיד ידעתי איך לדובב אותו ולגרום לו לדבר על נושאים שמציקים לו. ניסיתי לעשות בראשי רשימה של סיבות שבגללן לא ירצה לדבר על הטיול השנתי. היו יותר מדי אפשרויות.

      החלטתי להמשיך לשתוק. אולי השתיקה תגרום לו לדבר.

      "לא נותנים לי לצאת," אמר שחר פתאום, לאחר דקה של שתיקה.

      לכך לא ציפיתי. "מי לא נותן לך לצאת?"

      "המורים... כאילו, צריך לשלם שבע מאות שקל על הטיול השנתי, ואבא אומר שאין לו, אז המורה אמרה..."

      "מה המורה אמרה?" שאלתי בכעס. לעזאזל עם מערכת החינוך הזאת.

      "המורה אמרה שמי שלא משלם לא יוצא," ענה שחר בקול שקט.

      "אבל... מה זאת אומרת 'מי שלא משלם לא יוצא', מה עם חוק חינוך חינם... היא לא יכולה... זה לא חוקי..." ניסיתי להיזכר אם כשאני הייתי תלמיד ההורים שלי שילמו על טיולים שנתיים. לא זכרתי תשלום כזה.

      "ככה זה," משך שחר בכתפיו כמשלים עם הגז?רה.

      "ואבא שלך..." אמרתי ומיד השתתקתי. היתה לי ביקורת רבה על התנהלותו של אביו, אך מעולם לא השמעתי אותה בפני שחר. חשבתי על הורי. מצבם הכלכלי מעולם לא היה מזהיר, אבל בכל מה שקשור לחינוך שלי ושל אח?י הם אף פעם לא חסכו דבר.

      כאב לי לראות אותו במצב הזה. נזכרתי איך בתור נער חיכיתי לטיולים השנתיים. זכרתי את החברויות הנוצרות בטיולים האלה, את הזוגות שמתחברים ומתפרקים, וידעתי ששחר יפסיד חוויה משמעותית.

      התכופפתי אל התיק שלי והוצאתי את פנקס הצ'קים. בעודי אוחז בפנקס, היססתי לרגע כשנזכרתי בחשבון הבנק המידלדל שלי, במשכורתי העלובה כמתמחה, בהלוואות שהורי נטלו כדי לממן את לימודי באוניברסיטה ובכוונתי להחזיר להם את הכסף מהר ככל האפשר, אך המחשבה נעלמה במהירות שהגיעה. לא ידעתי איך להסביר את זה, אבל הרגשתי שאני חייב. חייב לעזור לשחר. בלי לחשוב הרבה, רשמתי שבע מאות שקלים בצ'ק ומסרתי אותו לשחר.

      "קח," אמרתי לשחר, "על חשבון מתנת יום ההולדת..."

      עיניו של הנער אורו משמחה כאשר הוא הסתכל על הצ'ק.

      "יוני, וואו," הוא אמר בקול נרגש, "אבל אני לא יכול לקחת את זה," הוסיף באותה נשימה.

      "אתה כן," אמרתי, "סע ותיהנה. מגיע לך. במיוחד אחרי שעבדת כל כך קשה לקראת הבחינה במתמטיקה."

      "מה אני אגיד לאבא שלי?" שאל בקול מהוסס.

      "תגיד לו בדיוק מה שזה. מקדמה למתנת יום הולדת."

      שחר הביט בי ואחר כך בצ'ק והתלבט.

      "נו, די," דחקתי בו, "אל תהיה לי פולנייה. כשנותנים לך מתנה — תיקח."

      "תודה, יוני, תודה," הוא אמר לבסוף וקולו נשבר.

      גם אני התרגשתי. הילד הזה עושה לי את זה. כמעט קמתי לחבק אותו, אבל חשבתי שזה יביך אותו.

      "אתה רוצה מים? אני קצת צמא," אמרתי במפגן של יכולת רגשית גברית והצבעתי על מכונת מים קרים שעמדה על הדלפק מולנו.
      "כן, למה לא?" השיב שחר, עדיין נרגש.

      קמתי ממקומי וניגשתי למתקן המים. בדרך עברתי ליד אותה בחורה יפה שבחנתי קודם. היא עדיין היתה שקועה בעבודה על המחשב. ריח נעים של בושם נדף ממנה. עוד שלוש נקודות על ריח טוב, חשבתי. תהיתי אם לומר לה משהו, אך החלטתי שלא. היא אפילו לא הרימה אלי את עיניה.
      מילאתי מים בשתי כוסות פלסטיק והתקדמתי לעבר השולחן. מחשבותי נדדו לשאלה כיצד אשלם את הוצאותי בחודש הקרוב. בעודי הולך לעבר השולחן, הסיטה הבחורה, שישבה עכשיו בגבה אלי, את הכיסא בפתאומיות כדי לקום. בלי כוונה נתקלתי בכיסא, איבדתי מעט שיווי משקל ו... שפכתי עליה את תכולת שתי הכוסות.

      הבחורה קפצה.

      "אני כל כך מצטער," אמרתי לאחר שהשבתי לעצמי את שיווי המשקל.
      הבחורה נעמדה מולי. המים שנשפכו עליה הפכו את החולצה שלה לשקופה כמעט. נעצתי מבט בקווי המתאר של חזייה קטנה ואלגנטית, אבל מיד התעש?תי והרמתי את עיני אל פניה, שגילו זוג עיניים ירוקות ויפות. התלבטתי אם להעלות את הניקוד לתשעים, אך החלטתי שלא. המשמעות של ציון תשעים היא שאין מצב שאני לא מזמין אותה לצאת איתי, ובשלב הזה לא ידעתי אם זה מתאים בכלל.

      "אני באמת מתנצל," חזרתי על עצמי.

      להפתעתי, הבחורה חייכה אלי. "זה בסדר. לא קרה שום דבר. תיכננתי לעשות היום מקלחת. לא חשבתי שזה יהיה מוקדם כל כך ועוד במקום ציבורי..."

      היא בסדר, חשבתי לעצמי.

      היא יישרה את החולצה שנצמדה לגופה והחמיאה לה עוד יותר מאשר כשהיתה יבשה. תשעים, חשבתי לעצמי כשהבטתי בפטמות הזקורות שלה. אין מה לעשות. ללא ספק, תשעים.

      "אני יוני, ואני באמת מצטער," אמרתי לה בחיוך והושטתי אליה את ידי.

      "מאיה," היא ענתה והושיטה גם היא את ידה. לחצתי אותה והרגשתי כמה היא עדינה ורכה.

      "אז עכשיו שאנחנו מכירים, אכפת לך לשמור לי על הדברים כמה דקות? יש לי פגישה כאן בבניין עוד מעט, ואני לא בטוחה שהמראה הרטוב הוא המראה הנכון."

      "אין בעיה," אמרתי, "למרות שאם אני הייתי במקום האנשים שאת הולכת לפגוש, הייתי מאוד שמח אם היית מגיעה כמו שאת עכשיו."

      מאיה ציחקקה לעברי, הסתובבה והתקדמה לעבר השירותים.

      שחר מיהר אלי. "אתה בסדר?" שאל.

      "כן, אני בסדר," עניתי.

      "הבחורה הזאת שמונים וחמש," אמר לי בהערכה. אני כבר ארבע שנים מנסה להנחיל לו את שיטת הניקוד. כמו במתמטיקה, שמחתי לראות גם כאן פירות לעבודתי, למרות שבינינו, הוא היה יכול להיות יותר נדיב.

      חייכתי אליו בשתיקה בעודנו עומדים ליד המחשב של מאיה.

      מאיה חזרה אל השולחן. שחר ואני שוב התבוננו בה צועדת לכל אורך המסלול מהשירותים לשולחן, לא מצליחים להתיק את עינינו מגופה החטוב ומפניה היפות.

      "עכשיו אני בסדר. מזל שיש להם כאן בשירותים מכונות ייבוש," היא אמרה, "אפשר להמשיך את היום."

      "תני לי לפצות אותך," אמרתי, "מה את אומרת, כוס קפה על חשבוני?"

      "תודה. אבל אמרתי לך, אני ממהרת לפגישה," היא אמרה, פתחה את התיק שלה, הוציאה שטר של חמישים שקלים והניחה על השולחן.

      "לא התכוונתי לעכשיו. התכוונתי יותר לכוס קפה בכיוון הלילה."
      מאיה חייכה אלי. סימן טוב.

      "זה בסדר," היא אמרה, "זו לא אשמתך."

      "או?קיי," אמרתי, "שחר, ניצחת בהתערבות."

      שחר תלה בי זוג עיניים תוהות.

      "שחר ואני התערבנו," אמרתי והפניתי את מבטי לעבר מאיה, "שאחרי ששפכתי עלייך מים, לא תיתני לי את מספר הטלפון שלך. מה לעשות, הוא צדק."

      מאיה צחקה. "אני מקווה שלא התערבתם על הרבה כסף."

      "הרבה מאוד," עניתי וחייכתי אליה, "ואני כולה מתמחה בבית משפט. מאיפה אני אשיג את הכסף? שחר זה, כמו שאת רואה אותו, הוא נושה רציני."

      עכשיו צחקנו כולנו.

      "בסדר. בסדר," היא אמרה וחייכה חיוך מקסים, "אני אתן לך את הטלפון."

      היא שלפה כרטיס ביקור של חברת השקעות, רשמה עליו מספר נוסף והושיטה לי אותו.

      "אני אתקשר," אמרתי.

      "אני מחכה," היא ענתה.