דרמה קווין עיראקית

הזדמן לי לאחרונה לקרוא ראיון שערך רוביק רוזנטל עם סמי מיכאל מתוך ספר השיחות עימו, "גבולות הרוח", שראה אור בשנת 2000. בשולי השיחה הזאת חושף מיכאל קמצוץ מראשית קורותיו בארץ. מיכאל נחת פה ב-49', יחד עם פעילים ציוניים מעיראק שנאלצו לברוח לאיראן, כשהוא בן עשרים ושלוש וחסר כל כוונות להשתקע במדינה החדשה. בשנים הראשונות ראה בישראל מקלט זמני וחיפש את ההזדמנות המתאימה לקחת את מטענו הרגשי והרוחני למקום אחר, כנראה למערב. אולם לאחר שסטה ב-55' מהדרך הקומוניסטית, מצא את עצמו מאוהב בנופיה של הארץ, והשאר הוא כבר היסטוריה של יותר מעשרים וחמש שנות יצירה.

הרומן של מיכאל עם הגבעות והעמקים של צפון הארץ ובייחוד עם חופו המזרחי של ים התיכון פרח, כך הוא מסביר באותו ראיון, הודות לשירות של עשרים וחמש שנים בשירות ההידרולוגי, "שם הכרתי חבורה נהדרת של נשים וגברים, אשר הקדישו את מיטב שנותיהם לשמירה מסורה על המשאב החשוב ביותר, המים, שבלעדיו חבל הארץ הזה היה שממה מדברית". וכשקוראים את הציטטה הזו, המופיעה בפתיח לרומאן החדש שלו, "מים נושקים למים", בו לרשות המים הארצישראלית תפקיד מניע, ובהתחשב בנתוני הפתיחה של גיבור העלילה – פליט עיראקי המתחיל את חייו מחדש בישראל של שנות החמישים - קשה שלא לראות את ספרו של מיכאל, סופר עטור פרסים הנמצא בישורת האחרונה של הקריירה, כהומאז' שעורך מחברו לביוגרפיה הפרטית שלו. ומכאן שהדמיון בין הדמויות שבספר ובין אנשים במציאות אינו מקרי ולא יכול להיות מקרי, על אף שבאותו פתיח נטען ההפך הגמור.

לטעמי, חסרונה של עצמאות בדיונית נוטה שלא לעשות חסד רב עם טקסטים ספרותיים, וכך גם "מים נושקים למים", שאינו ספר טוב במיוחד של מיכאל, סובל מבלגן עלילתי מסוים עקב מנת יתר כרונית של דרמתיות וממחסור בניואנסים, זאת בניגוד לשיווי המשקל הנכון שהורגלנו לקבל ממיכאל. יוסף, אותו בחור מזרחי צעיר המוצא את עצמו בישראל, צונח בבת-אחת אל תוך שתי חזיתות שונות של הצבריות הישראליות החדשה. ראשית הוא מתגייס לשירות המים לאחר שמאס במלאכת הכתיבה ונקלע להרפתקאות מסעירות דם במהלך נסיעותיו במרחבים הצפוניים, ושנית, הוא מובל אל ליבה של התמודדות קשה עם הוריה החשדניים של אשתו האניגמטית (אב ביטחוניסט ואם אקדמאית), האוצרת בקירבה סוד כאוב, וביתר שאת לאחר היעלמותה הפתאומית של זו וכניסתה של סמדר, ידידתה הקרובה של אשתו לשעבר, לחייו הוא.

ניכר בספר כי מיכאל טרח רבות בבניית עלילת מתח דינמית, לעיתים אף מסחררת עד כדי עוצר נשימה של ממש, שהיא לבדה מזרימה אנרגיות להמשך הקריאה. אולם הרגשתי כקורא היא כי מדובר במתח רב מדי, מוגזם, המאבד בסופו של חשבון קשר עם החיים. לכך מתווספים דמויות שאינן מפוענחות לגמרי, רקמת יחסים בין דמויות ואפיזודות שלעיתים אינם ארוגים עד סופם, ושימוש מחזורי ותכוף במטפורה הנוזלית המונחת בבסיסו של הספר, השבה וטוענת משהו אודות אותם מרחבי שתיקה שבין אנשים. ודווקא סביב אותה תקבולת ביוגרפית קלאסית שבין מיכאל וגיבורו – חזרתו של יוסף אל כתיבת הרומאן שלו לקראת סיום הספר – אזור מרתק בו ראוי ורצוי היה כי ירחיב הכותב, מצטמצם הדיווח למספר שורות בודדות שאינן נטמעות לעילא בגוף הטקסט, אלא מהוות, באופן די שגרתי, אתנחתא רגעית לקראת רגעי אקשן נוספים ואחרונים.