מר איצ'ה, תעביר לי בבקשה 5 אקמול

בכל ערב שבת ב-21:00 מתייצב הבני היל המקומי, נשען על חסד נעורים מימי שלטון הנאיביות האידילית של "הבית של פיסטוק", ומחליף את הג'וקר. עוד גלולת הרגעה או אולי ג'וינט מחומר זול, לקחת לריאות כדי לשכוח, כדי לברוח. מה הוא וקברניטי הערוץ מבקשים בסך הכל להציע? חצי שעה של צחוקים, של אופטימיות קוסמית, גם אם אינפנטילית, ועדיין, כאילו מנחמת.

אבל זהו העניין, ש"ספי" אינה תוכנית אופטימית. למעשה, היא מדכדכת מאוד. ריבלין הוא ליצן מזדקן עם שטיק ורבע שאפילו את ימיו כקוריוז וולגארי מיצה זה מכבר. הוא מעווה בפניו, הוא חושף את מלתעותיו, מעכס תוך שינה, שוביניסטי וסקסיסטי, מזיל ריר (במסווה של קומדיה) אל מול הציצקעס החשופים שהעמיד הזכיין לטובת ההפקה, ובעיקר משתדל מאוד ללכת הכי רחוק שאפשר, על מנת להצחיק, על מנת להדחיק, אבל מצליח רק להעיק, שולף את אותו טריק, שלא מפסיק להציק, גם אם את הווליום נשתיק.

האמת היא ש"ספי" היא כדור פורח שנקלע שלא בטובתו לאזור לא לו. הוא נסחף ברוח החמה של לוחות המשדרים אל המשבצת הריקה, משמש טלאי, אגד דביק לכסות על הוואקום עד שתיפול ההחלטה מי יהיה הקפיטן של (מי שהיתה פעם) ספינת הדגל של שעות השידור. עד שדודו יתרצה, עד שארז טל יחליט על הפורמט הרצוי, עד שבית המשפט יחליט מה בגורלו של הערוץ השלישי, עד אז על ספי לעמוד כמו רטייה בעינו של הערוץ השני, לכסות על העין שלא רואה מפני מה שאסור לה לראות. זה לא הסיפור על המלך שלא ידע שהוא עירום, זה גם לא סיפורו של ארלקינו בקטטר, זה המשל הפרטי של ספי ריבלין, שבסופו יהיה עליו, ועליו בלבד, להבין את הנמשל.

קומיקאי שההומור שלו נקלע לדרך ללא מוצא, אדם שבעבר הזכור העלה מפלגה לשלטון בכוח מערכוניו המרושעים, הגסים בישירותם; אמן שיצירתו הגדולה נותרה הרבה מאחוריו – בחנות של דודלי – מחפש משמעות, סיבה להמשיך להאמין כי הוא עדיין שייך לאצולת "הבידור" הישראלית, הימור נכון של מקבלי ההחלטות, אהוב הקהל, או לפחות אדם מצחיק. את התשובה לכך עליו למצוא בעצמו. היא ניצבת בכיכר העיר, על ארגז עץ סרוח, בכל יום שישי ב-21:00 בערוץ השני, מושא ללעג ובוז העוברים והשבים, ממתינה בשקט שכל הסיוט הזה ייגמר.