פרנק זה הבלאק החדש

לפני כשבועיים, בשעת אחר צהריים מאוחרת, התקבצו כשלושים איש בבית הקברות העירוני של אמסטרדם, סביב קברו של הרמן ברוד – אמן הולנדי מסומם שקפץ אל מותו מגגו של מלון ההילטון העירוני ב-2001. על יד הקבר עמד איש שמן ונמוך, עם משקפי שמש, גיטרה, וחריץ אינסטלטור. עוד תזכורת שגאון לא בהכרח צריך להיראות כמו גאון כדי להיות גאון. הוא מזג שתי כוסות של גראנד מרנייה (אחת עבורו, ואחת עבור המנוח) והודה לנו שבאנו. אחר כך הוא שר ארבעה שירים: שניים שנכתבו בהשראת ברוד, עוד אחד שכתב על אבא שלו, ועוד אחד, קצת יותר מוכר, שנקרא "Where is my Mind". הקהל היה המום מהפתיחות.
מהאינטימיות. מעוצמת ההתרחשות. וגם אני.

השמש החלה שוקעת. המוזיקה השתתקה. האיש עוד נשאר קצת כדי לפטפט עם המעריצים הנרגשים. כולם דיברו בלחש כדי לא להפריע למתים. כעבור כמה דקות האיש החל עושה את דרכו אל מחוץ למתחם, ומשם נעלם אל תוך המונית שחיכתה לו על יד שער בית הקברות. רגע לפני שהוא נעלם ביקשתי ממנו את הטלפון שלו. למרבה הפתעתי, רגע לפני שהוא נעלם הוא הסכים לתת לי אותו.

מאז שפירק את להקתו האגדית והמשפיעה, הפיקסיז, ב-1992, הספיק צ'רלס תומפסון הרביעי לעשות לא מעט: תחילה שינה את שם הבמה שלו מבלאק פרנסיס לפרנק בלאק. מיד אחר כך הוציא בזה אחר זה שני אלבומים מצוינים: "Frank Black" (ממש כאן למטה תוכלו לצפות בקליפ ל"לוס אנג'לס", הפזמון העל-זמני העצבני שפותח את האלבום), ו"Teenager of the Year" (ממש כאן למטה תוכלו לצפות בקליפ ל-" Headache" – שיר מעולה אחד מתוך אלבום כפול המפוצץ בשירים מעולים). במקביל התחיל להשמין, להקריח ולהסתכסך עם חברות התקליטים (שציפו ממנו להפוך לכוכב ומאוד התאכזבו כשזה לא ממש קרה).

לקראת סוף הניינטיז, אחרי שאלבומו השלישי, "The Cult of Ray" נכשל והלייבל שלו זרק אותו (ממש כאן למטה תוכלו לצפות ב"Men in Black" – שיר מדבק על פרנויה עב"מית שנכלל בו), החל תומפסון לחרוש את מסבאותיה המעופשים של ארצות הברית עם הקתולים, להקת הליווי המרושלת שהקים. באותה תקופה גם התחיל להקליט לייב לשני ערוצים. אחר כך הסתובב במשך כמה שנים טובות ברחבי היבשת עם אולפן ההקלטות הנייד שבנה.

תוך כדי כתב תומפסון כמה מאות שירים (חלקם ממש מעולים, חלקם סתם טובים), הוציא עוד עשרה אלבומי סולו מגוונים ומלאי הפתעות (אמנם אף אחד מהם לא הפך לרב מכר, בלשון המעטה, אך בכולם, גם באלה הפחות מלוטשים והפחות טובים, מסתתרות לפחות כמה מלודיות ממכרות) ובנה לעצמו שם של אמן אותנטי, מרתק ובעל תפוקה מרשימה, שעושה מה שבא לו, איך שבא לא, מתי שבא לו (אתם מוזמנים לסקור את כל ההיי-לייטס באוסף "93-03" שיצא בקיץ האחרון).

אבל המבקרים הקטנוניים התעקשו לא לפרגן (ובעיקר התקשו לסלוח לו על כך שפירק את הפיקסיז), חברות התקליטים המשיכו שלא לתמוך, והקהל הרחב הטיפש – שתמיד העדיף לשמוע בהופעות את ההמנונים הישנים והמוכרים שתומפסון כתב כשהיה בן עשרים וקצת (נו, אתם מכירים את שירים) – בחר שלא לחבק אותו בחום. מאלבום לאלבום התכווצו המכירות הדלילות ממילא, הקהל התכווץ גם הוא, וחוסר ההצלחה המסחרית המתמשך החל להשפיע על חייו האישיים: תומפסון התגרש, שקע בדיכאון, הפך למתוסכל ועבר טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי (שסיפק את ההשראה לאלבום האישי, הדיכאוני והכבד "Show Me Your Tears" מ-2003). כל הצרות האלה הובילו בסופו של דבר, ב-2004, לאיחוד המוצלח, המרגש והמאוד רווחי של הפיקסיז, ולשני אלבומי אמריקנה רגועים וצלולים ("Honeycomb" ו"Fast Man, Raider Man" הכפול), שהוקלטו בנאשוויל, בסוג של אנטי-קליימקס מזכך, עם להקה של נגני אולפן אגדיים.

בקיץ האחרון, אחרי שהשמועות על אלבום חדש של הפיקסיז התפוגגו באופן סופי ומוחלט (וטוב שכך) ותומפסון עשה קצת סדר בחייו האישיים והמקצועיים (פירק את הקתולים, התחתן בשנית, עשה ילדים ומצא לעצמו לייבל חדש), התפנה האיש סוף-סוף להתניע מחדש את קריירת הסולו שלו. האמצעי: "בלופינגר" – אלבום מפוקס, בועט ומלהיב, שבו תומפסון מפגין אנרגיות פיקסיזיות מובהקות (שירים מהירים, רועשים ומלאי שירה צווחנית במיטבה). כדי להשלים את הקאמבק, החליט תומפסון לחזור לשם הבמה הישן שלו, בלאק פרנסיס.

החדשות הטובות הן ש"בלופינגר" הוא אכן אלבומו הטוב ביותר של תומפסון זה זמן. בדיוק מה שהיינו צריכים כדי להתעורר אחרי כל הנאשוויל הזה. החדשות העוד יותר טובות הן ש"Svn Fngrs", האי.פי החדש והעצבני שהוא מוציא ממש עכשיו (ושמכיל שבעה שירים מהודקים בהם תומפסון שר על דברים כיפיים כמו לידה באורגזמה משולשת, מוות אלים, וסקס רותח, והכל בהשראת איזה גיבור עם סקוטי), לגמרי ממשיך את השוונג.
אז כן, אפשר להגיד שזה רשמי: האיש ללא ספק נמצא בתקופה טובה. ולא, אין לו שום בעיה לדבר על זה.

"אני לא באמת יודע... אני לא יודע עד כמה הייתי מודע לזה. אמנם עשיתי את המאמץ הסימבולי וחזרתי לשם הבמה הישן שלי, אבל לא תכננתי שהשירים החדשים יישמעו כמו שירים של בלאק פרנסיס. כי כשמגיע הזמן לכתוב שירים, אני לא ממש מרגיש שאני נמצא בשליטה. קצת קשה לי לקבל את הקונספט של תוכנית או חזון. זה הרבה יותר אבסטרקטי".

"על פי גלגל המזלות הסיני, אני נחש, נולדתי בשנת הנחש. אז כמו הנחש אני מרגיש את האדמה ככל שאני מתקדם. אני לא מסתכל יותר מדי קדימה, אני רואה רק את מה שניצב לפני כרגע, ואני מגיב רק למה שנמצא סביבי. זהו טבעו של הנחש. כשאמרו לי שאני נחש, פשוט קיבלתי את זה. זה נשמע לי מאוד הגיוני".

"לפני חמש שנים בערך. מאז אני לא מנתח את הדברים יותר מדי. זה לא שיש לי איזו תוכנית אב. אני יכול לשקר ולהגיד שיש לי, אבל זה לא באמת ככה. אני יושב לבד בחדר עם הגיטרה, וחושב, 'אוקיי, אז מה עושים היום? איך אני יכול לכתוב שיר?', וזה תהליך קצת מוזר, לשבת עם הגיטרה ולעשות (מדמה פריטה אגרסיבית) 'דה-דה-דה-דה'... לא, זה לא נשמע טוב... 'דה-דה-דה-דה-דה'... לא, זה לא נשמע טוב...'דה-דה-דה-דה-דה-דה'... או! זה כבר נשמע לא רע! אתה יודע למה אני מתכוון? זה פשוט מתגלגל משם. אז זה לא מתוכנן. הכל מסתכם ברגע ההשראה".

"בסופו של דבר זו הכריזמה שלו - לבנאדם היתה כריזמה מטורפת. זה מה שמשך אותי. אני אוהב את האמנות שלו ואת המוזיקה שלו, אבל עבורי, הכריזמה שלו היתה הדבר החשוב ביותר. זה דבר מיוחד, כריזמה, אתה יודע? לא לכל אחד יש את זה. אני חושב שפשוט עיניין אותי לחקור את זה".

"הייתי אומר שהמצב הנוכחי של שוק המוזיקה החזיר אותי למצב שבו הייתי בתחילת הקריירה. במילים אחרות, כשרק התחלתי והקמתי את הפיקסיז, הייתי לחלוטין לא מוכר, אבל הייתי גם עצמאי לחלוטין. עם הזמן, התעשייה סביב המוזיקה שעשיתי התחילה לגדול ולהצליח, וכולם נהנו מזה – היו הרבה לייבלים, הרבה חוזים, הרבה כסף. הקהל הרחב גילה את הסו-קולד אלטרטיב רוק מיוזיק, נירוונה הגיעו, ואתה יודע, פתאום הביזנס נהיה אפילו עוד יותר גדול. ועכשיו... עכשיו הכל חוזר בחזרה להתחלה, למקום שבו יש לך את כל ענייני האינטרנט האלה ואת כל הטכנולוגיות האלה, ובכלל, אנשים כבר לא בהכרח מקשיבים למוזיקה, אתה יודע?".

"בהחלט. בניגוד לעבר, אז היו עושים לי פרצופים ומתלוננים, עכשיו אני יכול לעשות שני אלבומים בשנה וללייבל שלי לא אכפת. הם אומרים, 'ברור! אנחנו נוציא את זה!', כי גם הם מנסים להתאים את עצמם ולהבין מה קורה עם העסק הזה. אין יותר את כל הביקורת הזאת של 'אויש, הוא מוציא יותר מדי תקליטים'. עכשיו לאף אחד לא באמת אכפת. גם למבקרים שלי. גם הם כבר אומרים, 'יה, ווטאבר. שיעשה מה שהוא רוצה'. אף אחד לא מייחס לזה יותר מדי חשיבות, ואני אוהב את זה. ההתמוטטות של תעשיית המוזיקה ממש איזנה את הכוחות. לכולם יצאה הרוח מהמפרשים – גם לאמנים, אבל גם לחברות התקליטים".

"נכון. וזה דבר די נחמד. עכשיו אנחנו בתקופה שבה נראה שעבור מישהו כמוני, כל העסק הזה של המוזיקה צריך להיות about the art. גם עבור הקהל שלי זה about the art. ואני חושב שגם עבור כל מגזיני המוזיקה וחברות התקליטים זה צריך להפוך להיות עניין אמנותי, כי למרות מצבם הגרוע, הם עדיין זקוקים לתוכן. האמנות פורחת סביבם ובלי עזרתם, והם צריכים באופן נואש להתאים את עצמם שוב למשהו 'קולי', אתה מבין? הם לא יכולים פשוט להוציא איזה חופן של crap, כי אפילו ה-crap הפופולרי כבר לא פופולרי כפי שהיה בעבר, כי פלח השוק הצטמק. הכל הפך קטן יותר".

"כן... אבל אתה יודע מה? זה דווקא טוב. כי עכשיו אני יכול לעשות תקליטים".

"תשמע, אף פעם לא ביקשתי ממיליון איש ללכת לקנות את האלבומים שלי. אני פשוט עושה מוזיקה. אני פשוט עושה את המוזיקה שלי ואני מוציא אותה החוצה, והיא מוכרת כמה שהיא מוכרת. אף פעם לא היו לי ציפיות. אלה הציפיות שאנשים אחרים תולים בך – חברת התקליטים, מגזיני מוזיקה, מי שזה לא יהיה. הם האנשים שרוצים שתצליח כי הם רוצים לכתוב על משהו מצליח, כי הם רוצים לקדם משהו מצליח. אני לא יודע... אני לא נכנסתי לעסק הזה כדי להיות הרוקיסט הכי פופולרי על כדור הארץ. כלומר, כיף להיות פופולרי - הייתי כבר בלהקה פופולרית, והיה פיצוץ - אבל אם אני צריך לשאול את עצמי למה נכנסתי לזה, אז נכנסתי לזה כדי להיות בתוך זה, אבל לא בהכרח כדי להיות המלך של זה. כי זו כבר אמביציה מסוג אחר. האמביציה שלי היא להיות מוזיקאי, לעשות את מה שאני עושה - להקליט אלבומים, להופיע במועדוני לילה, להיות יצירתי - לא כדי לדאוג אם זה מוכר מספיק או לא מוכר מספיק. מאוד נחמד לי להיות במקום שבו אני יכול להיות יצירתי, וזה מספיק (צוחק).

"במשך השנים מצאתי את עצמי לא פעם אומר לאנשים בחברות התקליטים: 'היי, זוכרים אותי? אני הייתי בפיקסיז, ויש לי אלבום חדש שאני רוצה להוציא אצלכם!'. והעניין הוא שאחרי שאתה לא עומד בציפיות ההצלחה שלהם, ההתלהבות דועכת. הם מתנערים ממך, ואתה נאלץ להמשיך למערכת היחסים הבאה שלך עם חברת תקליטים אחרת. אז בשבילי זה תמיד נגמר באכזבה, כי בעסקי המוזיקה, ובעיקר בניינטיז, קצת הצלחה לא הספיקה. ספרו רק הצלחות גדולות, ונוצר מצב שאם אתה לא הצלחה גדולה, אתה בעצם כישלון גדול. אבל זה מצב לגמרי לא מציאותי! זה לא עובד ככה במוזיקה! אי אפשר לשכנע מיליוני-מיליוני אנשים להקשיב לדיסק של קפטן ביפהרט. זה פשוט לא יקרה. וגם לא תצליח לשכנע מיליוני-מיליוני אנשים להקשיב לדיסק של להקה פופולרית כמו הפיקסיז. כן תצליח לשכנע מיליוני-מיליוני אנשים להקשיב לדיסק של הרד הוט צ'ילי פפרז, אבל אם תקשיב ללהקה מהסוג הזה, ותשווה אותה ל... אפילו ללהקה הפופולרית שלי, הפיקסיז... אז נראה לי שההבדלים ברורים... אתה מבין מה אני מנסה לומר?".

"תשמע, קודם כל, אין לי את הלוק המתאים והמטרה שלי היא לא בהכרח לרצות את הקהל. אבל חוץ מזה, להקות גדולות כאלה, שהן ממש פופולריות, כמו הצ'ילי פפרז, יש להן סוג של סאונד, הן עושות סוג מסוים של מוזיקת רוק, שאני לא עושה. ואם כן הייתי עושה מוזיקת רוק כזאת, לא נראה לי שזה היה טוב במיוחד בכל מקרה. לא יודע. אני פשוט עושה את מה שאני מרגיש. אבל לך תדע, אולי גם הצ'ילי פפרז עושים את מה שהם מרגישים, רק שבמקרה שלהם הם מרגישים דברים הרבה יותר מסחריים (צוחק). אבל זה בסדר! אין לי שום בעיה עם הצ'ילי פפרז, ואתה יודע מה? גם לצ'ילי פפרז אין שום בעיה איתי. אנחנו מסתדרים יופי. הבעיה היא שאנשים אחרים – חברות תקליטים, מבקרים, או מי שזה לא יהיה – אומרים דברים כמו 'הם ממש אופנתיים עכשיו, הם הדבר. אתה לא ממש אופנתי עכשיו, אתה שום דבר', אתה יודע? 'אתה לא טוב, הם טובים'. 'הם מוכרים הרבה תקליטים, אתה לא'. ובזה זה תמיד מסתכם. אז כן, זה יכול להיות מתסכל. אבל מה שיפה הוא שעכשיו, כשאף אחד לא מוכר תקליטים, אם אתה רוצה להיות מוזיקאי, אתה ממש צריך לרצות להיות מוזיקאי".

"כן, זה בהחלט קשור. לא ציפיתי להרבה קהל בהופעות האלה, אבל לחלקן דווקא הגיעו די הרבה אנשים. האנשים אהבו את העובדה שזה היה בלתי תלוי, שזה לא היה קשור לשום קמפיין שיווקי, שלא ביקשו מהם כסף. זה היה Guerilla Rendezvous. אני אהבתי את זה. זה היה כיף. אני לא יודע אם זה יעזור למכור תקליטים, אבל זה לא היה העניין. זה היה משהו כייפי לעשות עם הקהל שלי. האם יצא לי מזה משהו מעבר לכיף? בטח. הרווחתי קצת נאמנות מהקהל שלי. אני בטוח שהקשר בינינו התחזק כי חלקנו חוויה, אני והם".

"בהחלט. זו תקופה כיפית להיות אמן. אין חוקים, וזה נחמד. אז האם זה מאבק בשבילי להיות בעסקי המוזיקה? אולי, לא יודע. אבל לא ממש אכפת לי".

"לא. זה בא בתקופות, בשפריצים. בדרך כלל אני מתחיל לכתוב אחרי שאני מזמין זמן אולפן ואני מגלה שאני צריך קצת חומר חדש לסשן. אז אני משכנע את אשתי לשמור על הילדים למשך כמה שבועות ושוקע כולי בתוך האמנות שלי. כי כשאני מתחיל לכתוב שירים, אני לא בנאדם מעניין במיוחד. אני לא מקשיב לאנשים סביבי – אנשים שואלים אותי שאלות ואני פשוט בוהה בהם, כי אני חושב על השירים בראש שלי. אני לגמרי סלף אובבסד כשזה מגיע לזה".

"בין כמה ימים לכמה שבועות. אם יש לי את הלוקסוס, אני יכול בקלות ללכת לאיבוד בזה למשך כמה חודשים. אבל, אתה יודע, אני כבר לא ממש עושה את זה כי יש לי משפחה עכשיו, ולהיות שקוע לגמרי בעצמי למשך תקופה כזאת ארוכה זה כבר קצת מוגזם. אבל אני נהנה מזה, כי אמנם יש לי עכשיו פחות זמן שאני יכול לנצל, אבל מצד שני, אני אוהב לעבוד עם מגבלות. בין אם זה להקליט לייב לטו-טראק או לנסות לכתוב שירים מהר – מגבלות זה דבר טוב. אני חושב שאם יהיו לי מיליון דולר ואולפן הקלטות בבהאמאס, טוב לא יצא מזה. אבל אם יש עלי מגבלות – אם יש לי תקציב קטן או שאני מוגבל בזמן או שאני רק רוצה להקליט לייב, לא משנה - אני נהנה מזה, כי זה גורם לי לחפור עמוק יותר. אז כרגע המגבלה שלי היא העובדה שיש לי הרבה ילדים קטנים".

"ארבעה, ויש עוד אחד בדרך".

"בהחלט הייתי רוצה לעשות משהו יותר מופק. הנה עוד משהו חיובי במצב המחורבן של תעשיית המוזיקה: ככל שהתעשייה מידרדרת, המפיקים הגדולים הופכים זולים יותר".

"כן, זו שאלה של כסף. אבל זו גם שאלה של אמנות. בדרך כלל מפיק גדול יעדיף לעבוד עם אנשים שהוא חושב שיש להם סיכוי להשמעות ברדיו – זה הפוקוס שלהם. ואני רוצה לעבוד עם מישהו שמבין אותי, שקולט אותי".

"היו לי כמה שיחות עם דיינג'ר מאוס. הייתי רוצה לעבוד איתו. אבל אני חושב שהוא עסוק עכשיו (הוא מפיק את האלבום החדש של בק; י"ק). בדרך כלל האנשים האלה עובדים על ארבעה תקליטים בו בזמן".

"הם ממש מוכשרים. זה רעיון טוב. מי מפיק את התקליטים שלהם? תן לי לבדוק את זה".

"כן, למרות שאני חושב שעדיין אפשר למצוא דוגמאות לאבסטרקטיות במילים שלי. אבל בימי הפיקסיז הייתי לגמרי באבסטרקט. אולי אני צריך לחזור לזה. מצד שני, אני לא רוצה שזה ייהפך לשטיק. קשה להיות אבסטרקטי כל הזמן. הלוואי שיכולתי".